סובלת מחרדות ותוהה איך בן אדם כמוני יהיה מסוגל להסתדר ולמצוא מישהו, מה דעתכם?

היי לכולם, מעריכה את זה שנכנסתם

אני יודעת מראש שהבעיה שלי היא בטח בעיה נפוצה ששמעתם מיליון פעם אבל אם בכל זאת יש לכם איזשהם דרכי פלא לעזור לי אני יותר מאשמח.

אני בת 23 ולפני מספר חודשים הלכתי לפסיכיאטר (אחרי טיפול פסיכולוגי של שנה) ואובחנתי בהפרעת חרדה כללית ובפרט חרדה חברתית, ודיכאון מתמשך.
מגיל צעיר מאוד אני סובלת מהחרדות, והדיכאון התחיל בגיל ההתבגרות.
כבר מכיתה ב' אני זוכרת את עצמי חווה את הקשיים שמתלווים לחרדה חברתית וחרדות כלליות והדיכאון הגיע עקב דימוי עצמי מאוד נמוך וחרדות אובססיביות לגבי המראה החיצוני שלי.
יש לציין ש90% מהעניין הזה נובע מהדרך שבה גדלתי אז אין לי ממש מה לעשות עם זה..
(אמא שלא הפסיקה לדבר על הגוף שלה ועל כמה היא מכוערת, אבא מכה ומתעלל ואטום רגשית, סבתא שלא הפסיקה לבקר ולהכניס לי לראש את התרחישים הכי נוראיים שיכולים לקרות בכל סיטואציה אפשרית, אחות עם הפרעות אכילה שמאז שהייתי ילדה קטנה כל הזמן רדפה להבין מה אני אוכלת ולמה אני יותר רזה ממנה, סבא אלים שהמצב רוח שלו היה יכול להתהפך בשנייה ולא הפסיק להגיד לי בחיים לא לסמוך על אף אחד.. הבנתם את הקטע)

הפסיכיאטר רשם לי תרופות שלקחתי למשך תקופה ולבסוף הפסקתי בגלל התופעות לוואי.
ועם הפסיכולוג גם הפסקתי - כי לא הרגשתי שזה עוזר לי.

מעולם לא הייתי בזוגיות, מעולם לא חוויתי שום מחווה רומנטית. היו פה ושם כאלה שהביעו עניין וניסו אבל גם כשהייתי מעוניינת בחזרה - לא הייתי מסוגלת להתקדם עם זה לעבר זוגיות. ובדיעבד אני עכשיו מבינה שזה הכל בגלל החרדות.
החרדות האלה באמת משתקות אותי, אני מתחילה עוד מעט שנה שלישית בתואר ואני באמת לא מרגישה שאני מסוגלת להתקרב לגבר וליצור את האינטימיות הזו למרות שאני כל כך רוצה.
אין לי אף אחד בחיים שאני מרגישה שיכולה לסמוך עליו, לא מרגישה שלמישהו אי פעם יהיה אכפת ממני ושאני בכלל שוות ערך מספיק כדי שלמישהו יהיה אכפת כדי להישאר לצידי לא משנה מה.
ובאמת שאני רוצה זוגיות, ופשוט לא מסוגלת.

ואני כבר אובדת עצות. אני מרגישה כל כך רע, כל יום, מרגישה מכוערת, מרגישה דפקט של בן אדם, אישה בת 23 שלא חוותה שום דבר, שהחרדות האלה לא עוברות.
גם לא הדיכאון. כל יום הולדת אני לא רוצה לחגוג כי אני לא רואה טעם לחגוג עוד שנה שעברה ללא שום שינוי. כשהייתי בת 15 חשבתי יאללה כשאני אהיה בוגרת בצבא אני אתגבר על זה והנה אני בת 23 ואני לא רואה את המצב משתנה כשאני אהיה אפילו בת 30.
הכדורים עזרו עד גבול מסוים אבל לא יכולתי לסבול את התופעות לוואי. ונמאס לי להרגיש שאני עושה על עצמי ניסויים עם תרופות.

לא רק זה, הפסיכיאטר גם אבחן שיש לי רגישות יתר - רגישות יתר לצלילים, אורות, מגע, טקסטורות, טעמים.
זה משהו שיש לי מאז שאני קטנה והוא טוען שזה רק מוסיף לחרדות.

אז איך בן אדם כמוני יהיה מסוגל אפילו להסתדר ולמצוא מישהו
באמת שאני מיואשת, לא מצליחה אפילו לגבש מנטליות אחרת. היו לי תקופות שהייתי בראש של "הגיע הזמן להפסיק לרחם על עצמי ולהתחיל להשיג את מה שאני רוצה"
זה אף פעם לא החזיק
לא יודעת אם זה החרדות או הדיכאון הכל אותו שיט שמחזיר אותו חזרה לתוך הבור שחפרתי לעצמי במשך יותר מ10 שנים.

מצטערת על החפירה הארוכה הזאת אבל באמת שאשמח לכמה מילות עידוד או ייעוץ..