היי,
רוצה לשתף משהו שעובר עליי ואולי תיהיה הזדהות עם מישהו מכאן שיוכל לעזור :)
אני בחורה של בית, אוהבת להיות מאוד בבית עם המשפחה ואוהבת אותם מאוד, בלעדיהם אני כלום ושום דבר.
תהליך ההתבגרות והצבא שדורש ממני לא להיות בבית ביום יום הוא די קשה לי,ולכן הסופשים מרגישה שזאת ההזדמנות לצמצם את הפער בחוסרי בבית (דבר שגם קשה לי לקבל אותו).
כשאני יוצאת בשישי-שבת עם חברים אני כל פעם מרגישה חרטה כזאת לפני, של למה אני יוצאת, למה אני לא מקדישה זמן עם ההורים והמשפחה ושאני אגואיסטית שלא רוצה להיות עם המשפחה ולא מקדישה את הזמן שלי שהוא גם ככה מועט כדי להיות איתם.
השאלה אם החשיבה הזאת אכן נכונה? אני לא יודעת איך להתמודד עם זה וזה מקשה עליי, גם ככה תהליך ההתבגרות של לצאת מהבית לבסיס סגור הוא לא קל בשבילי בכלל (רגילה להיות מתחת לכנפיים של אמא ואבא שלי)
אשמח לעצות..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות