הי, אז ככה.
יש לי חבר כבר חצי שנה. הוא בגיל שלי. בהתחלה זה היה עוד איכשהו נסבל, אבל, בזמן האחרון אנחנו בקושי נפגשים כי הוא כל כך עסוק בכלב שלו, לא שיש לי בעייה עם כלבים,אני די אוהבת כלבים וזה לא משהו אישי לכלב עצמו, אלא, לגישה המוחצנת הזו שלו ,כאילו, בכל דבר בחיים צריך פרופוקציות.
למשל, ביום האהבה שהיה לא ממזמן, לא נפגשנו כי היה צריך להישאר בבית עם הכלב כי ההורים שלו הלכו לבית מלון לחגוג את יום האהבה ואין לחבר שלי אחים או אחיות, הוא ילד יחיד. אני כאילו מבינה שאולי יש לו אחריות סבבה. אבל סליחה ,יום האהבה, לפחות היה מזמין אותי אליו אבל אמר שמעדיף שלא.
וזה עוד כלום. מלא פעמים כשהוא בטיול עם הכלב שלו, הוא אפילו לפעמים דוחה את הדייטים שלנו בשעה ויותר! וזה עוד אחרי שאני כבר מאורגנת ליציאה לדייט! איזה פעמיים נאלצתי לנסוע אליו הביתה גם באוטובוס בגלל שברגע האחרון ביטל את הדייטים כי התעכב מאוד בטיולים עם הכלב. הוא קורא לו הבן שלי והכל. לא יודעת מה לומר.
אני באמת הכי מתחשבת בעולם, אבל סליחה ,מה זה הבן שלו או לא הבן שלו ,הוא כבר בעצמו בגיל שיכול להיות לו ילד או 2 ואני חוששת שכשיהיו לנו ילדים הוא יאהב את הכלב יותר ממני וילדיו. אני מעריכה אהבה לבעלי חיים אבל לא על חשבון זוגיות.
מישהי אחרת במקומי כבר הייתה נפרדת ממנו.
אני לא יכולה להמשיך ככה... באמת.
וחוץ מזה ,מה הוא לא יכול לפעמים לבקש מחבר נניח שישמור אני לא מבינה כאילו, מה אין סבא, סבתא ...
לא מבינה מה קורה אצלו שם ,מה ההיסטריה הזו מסביב לכלב הזה ,כאילו מי שישמע איזה כלב ,כאילו זה במינימום איזה פודל או פורמינאן. כולה איזה כלב ענקי ולא כזה סימפטי. סליחה עך הגסות.
מה לעשות במקרה הזה?
ואבקש בלי שיפוטיות.
תגובות לא מכבדות ידווחו למערכת.
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות