נמצאת בנק' שפל,סובלת מהפרעות אכילה וההורים לא רואים אותי בכלל, איך לשנות את חיי?

שלום לכולם ותודה שנכנסתם,
לפני הכל אבקש באופן קולקטיבי לא לשפוט אותי לחומרה וגם אם יש לכם ביקורת להגיב בצורה מכבדת ועניינית..

אני בת 18, תכף מסיימת תיכון, ואני בנקודת שפל כרגע.
אני פטורה משירות חובה בצה"ל מסיבות בריאותיות, ועתידי לוט בערפל.
שירות לאומי פחות מדבר אליי.. אני מפרנסת את עצמי מגיל 14 וצריכה כסף ועבודה במשרה מלאה על מנת להתקיים בכבוד.

אין לי חיי חברה, וגם לא משפחה- אני אמנם גרה עם ההורים אבל הם לא מתפקדים וסובלים שניהם ממצבי רוח איומים, דיכאון ומאניה. הם לא עוזרים לי בכלום- ואני לא מדברת רק על פן כלכלי (על אף שיש להם את האפשרות ללא ספק), אלא על תמיכה רגשית, עידוד. שום כלום. רק ירידות ועקיצות ועוגמת נפש, זה כל מה שיש לי מהם.

אני סובלת מבולימיה מגיל 14. ההורים שלי כל הזמן ירדו על הגוף שלי ולגלגו עליי שאני חייבת דיאטה.
בגיל 16 הגעתי לתת משקל ואפילו פיתחתי מחלת עור זמנית מהסטרס שהייתי בו.
הצלחתי להתגבר בפעם הקודמת אבל עכשיו חזרתי לזה לאחר שעליתי במשקל.
אני במשקל תקין עדיין, אבל הסבל שאני עוברת הוא נוראי- אני מקיאה את כל מה שאני אוכלת, והולך לי מלא כסף (שאין לי) על אוכל שאני מזמינה ומקיאה.
נהייתי בן אדם עצבני, אני לא מפסיקה לבכות, לא ישנה בלילות, נבהלת מכל דבר קטן.

ניסיתי לזעוק זעקה שקטה להורים שלי שאני רוצה טיפול אבל מפחדת, אבל הם באמת באמת לא רואים אותי. בכלל לא אכפת להם.
כשאני מקיאה אני נועלת את הדלת ופותחת את המים במקלחת כי אני לא אוהבת ששומעים אותי בזמן הזה- וכל מה שהיה לאמא שלי להגיד על זה "את מבזבזת את המים, תסגרי, את חושבת שלא שומעים אותך?".
עד רמה כזאת.
מעולם לא חמלה, מעולם לא חיבוק. מעולם לא הצעה לעזרה או לבילוי משותף (אם כבר בפעמים הבודדות שהצעתי לאמא שלי לצאת יחד- היא נעתרה רק כשאמרתי לה שאני אשלם על שתינו.)
אני לא אדם קנאי ואני תמיד מפרגנת לאנשים סביבי- אבל לא אשקר, כשאני רואה אנשים בגילי שההורים שלהם אוהבים אותם וקרובים אליהם- הלב שלי נשבר בקרבי.

הלימודים נגמרים בעוד חודש ועל אף שאני בקושי הולכת לבית ספר- יש בזה משהו מפחיד. כי מה יהיה איתי אחר כך?
יש לי בן זוג כבר שנה וחצי (קרן אור יחידה בחיי) אבל שנינו עובדים כל הזמן, נפגשים בעיקר בסופ״שים ולעבור לגור יחד זו לא אופציה כרגע מבחינתו.
אין לי חברים בכלל בכלל, והמצב הבריאותי והרגשי שלי ממש מפחיד אותי, מרגיש לי ששום דבר לא יוכל להשתנות.
זה כל כך מבאס כי הנתונים שלי באמת חמודים- אני לא מכוערת, אין לי ריח רע, אני מבשלת מצוין, אוהבת לצאת ולבלות ואני באמת יכולתי להיות חברה טובה למי שרוצה.

אם המשפחה שלי כל כך מתנכרת אלי אני לא מתפלאת למה אחרים לא מתקרבים אלי, אבל עדיין- למה זה צריך להיות ככה? אני כותבת את זה בדמעות, לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד אף פעם.
אני נותנת לבן זוג שלי הכל ואני יודעת שהייתי נותנת הכל בשביל אנשים נוספים אם הם רק היו רואים אותי באמת.

איך לשנות את חיי? איך להפוך מנבולה לפורחת? איך להציל את עצמי מהבולימיה הארורה הזאת?

בבקשה, בבקשה תעזרו לי.