האם כדאי לי להיות במאי בעתיד או עדיף לי לנסות משהו אחר כמו אנימציה או תסריטאות?

אני אוהב מאוד להמציא סיפורים, לברוא עולמות בדיוניים, להלחין מוזיקה, לכתוב תסריטים ומחזות ולביים לבמה ולמסך. אני נהנה מאוד מתהליך הכתיבה, היצירה, המשחק, הצילום והעריכה. אבל התחום שתמיד משך אותי היה בימוי. למדתי תיאוריה של קולנוע בזמני הפנוי, ולמרות שלא הייתה לי מגמת קולנוע בתיכון, התנסיתי כמה פעמים. מגיל צעיר מאוד חלמתי לביים את הסיפורים שלי לקולנוע. אך יש כמה בעיות:
אני פרפקציוניסט גמור. אני מוכרח שכל דבר ייעשה בדיוק כמו שצריך. במקרים רבים יש לי חזון מושלם, טהור, מלא של כל היצירה שלי כך שאני יודע בדיוק איך היא צריכה להיראות וכשזה קורה, אני מוכרח שתהיה לי שליטה מוחלטת על היצירה. כשיש לי חזון ברור, הכל צריך להיעשות בדיוק כפי שראיתי בחזוני.
אני מתקשה בדרך כלל לעבוד בצוות, ולעתים קרובות אנשים מכנים אותי דיקטטור. אני יכול להתרגז מאוד ובקלות כשדברים לא נעשים בדיוק כפי שהתכוונתי בחזון שלי, או כשאנשים מבקרים את הגישה שלי. למשל, כשאני כותב תסריט לסרט או למחזה, אני כבר כותב איך השחקנים צריכים לשחק בדיוק עד הרמה של איך להזיז את הגבות כדי להגיע להבעת הפנים ואיך להגות את המילים והאנשים שקוראים את התסריט עלולים להיפגע ממה שכתבתי, ובשלב הצילומים או החזרות על הבמה, אני נוהג לקלל אותם, לצווח עליהם ופעם אחת זה הסתיים בסנדל מתעופף. אני גם אדם שמתקשה מאוד לעבוד עם לחץ רב, דבר שעשוי להוציא אותי מכליי אפילו יותר.
אני גם מאמין שאם אני רוצה את המשחק הטוב ביותר מהשחקנים שלי, הכל חייב להיות אמיתי, יהיה המחיר הפיזי והנפשי אשר יהיה. תחשבו על מה שספילברג עשה לדרו ברימור באיטי ועל כל מה שסטנלי קובריק, ג'יימס קמרון, מייקל ביי, אקירה קורוסאווה ואלפרד היצ'קוק עשו לשחקנים שלהם, ותכפילו באחת עשרה. במילים אחרות, אם היו לי תקציב ומשאבים להפיל את מת'יו מקונוהיי לחור שחור אמיתי במקום להקרין מסביבו חור שחור, הייתי עושה את זה.
כשאני מתוסכל מכך שהחזון שלי לא מתממש, אני עשוי להגיד אמירות אולי שטותיות, או מוגזמות, או מתסכול, למשל: "בלי דיקטטורה שום דבר לא זז", או "לו היה לי מטה קסמים, הייתי מחבר אלקטרודות למוח שלי ועושה את הסרט או ההצגה ממש שם".
לפעמים, אני מרגיש שאני עובד בצורה הטובה ביותר כשאני עובד לבד. אז אני לא צריך להתחשב באף אחד כדי לממש את החזון שלי במלואו. הבעיה היא שהיצירות שלי מורכבות כל כך, שאי אפשר לייצר אותן לבד. את רובן אני אפילו לא מסוגל להעלות בתור הצגת יחיד. למשל, התחלתי לכתוב מחזה שרציתי להעלות בתיכון, ואחרי שגיליתי מה זו מתכונת ומה זו בגרות גיליתי שאפילו אני לא אהיה מסוגל להעלות את המחזה במסגרת הזו, וגם לא מועדון התיאטרון הקטן של התיכון יהיה מסוגיל כי הוא ייצטרך קאסט של 30 איש מינימום.
שאלתי חברים, משפחה, שחקנים ובמאים ממש ואפילו את הפסיכולוג שלי בנושא, הרוב אמרו שעדיף לי כבר להיות תסריטאי או אפילו סופר, וכמה אמרו שמתאים לי אולי לעבוד באנימציה, כי שם באמת אפשר להשיג שליטה מוחלטת על רוב ההפקה.
מה אתם מציעים לי? מה כדאי לי לעשות? האם כדאי לי להיות במאי, או שעדיף לי לנסות משהו אחר, כמו אנימציה או תסריטאות? או אולי לכתוב את הסיפורים שלי כספר?