זה התחיל כבר איך שנולדתי... אבא שלי יותר אינטיליגנט ואמא שלי פחות. בבית ספר יסודי אתה עוד לא ממש מוגדר ובחטיבת הביינים בעצם קשרתי את גורלי כלהיות סוג של ערס כשאלו בעיקר האנשים שהיו מסביבי. משהו בי תמיד הרגיש לי שזה מוזר כששאלתי את השאלה של למה ילדים בגיל הזה צריכים לגדול סביב צרות כול הזמן. ואז בגיל התיכון פעם ראשונה נחשפתי לאוכלוסיה אחרת והאמת הוקסמתי... פתאום אתה עם אנשים שהם בלי מאבקי כוחות בינם לבין עצמם... בלי ירידות... שיחות נפש... אמרתי לעצמי ואוו זה מדהים פשוט להיות "ילד טוב" איזה כיף זה... מה גם שהבחורות בז'אנר הזה הרבה יותר איכותיות. אבל... לא יכולתי להשליך מעצמי את הניואנסים של הערס וגם החזות החיצונית... עד היום אני שומע שירי דיכאון ומזרחית וקצת מתלהב מאנשים ערסוואטים כאלה שמדברים בסגנון עממי... אבל מצד שני אני למשל אוהב את הקונספט של הזוגיות של לרוב מעדות אשכנז של זוג שמגדל יחד כלב לפניי החתונה... להיות בסביבה של אנשים מנומסים במקומות השונים שעבדתי בהם... רוך, נעימות... למשל אני מאוד שונא להיות בעסקים של ערסים אם זה מוסכים או פיצוציות או חנות של חומרי בניין. כאילו לבסוף הסטראוטפים יוצאים נכונים ובמקומות שונים נמצאים אנשים שונים. מפה לשם החברים הוותיקים שלי קוראים לי משתכאנז... גם אף פעם לא הצלחתי לפתח מערכת יחסים עם פרחה... מצד אחד חיצונית אני נראה מחוספס אבל מצד שני אני עדין. למשל בין כשאני מגולח או לא מגולח זה ממש כמו שתיי אנשים שונים. כמובן גם כשכול המצב במדינה לא מוסיף שאיפשהו הגזענות חוזרת גם אם לא על בידיוק רקע העדה אז על הרקע המצב הסוציואקונומי. בקיצור.... אני מבולבל מכול זה ותוהה עם עצמי אם אני צריך לדבוק יותר בסוג מסויים של אנשים? או שבעצם תמיד אני ארגיש שאני בין לבין.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות