לא אשקר ואגיד שגם יש לי את הפחד של האם אני אמצא זוגיות טובה יותר מזו?

היי חברים,
אני בן 27, נמצא בזוגיות 4 וחצי שנים.
אני והבת זוג שלי התארסנו לפי 4 חודשים, והחתונה שלנו עוד 3 חודשים.
עברנו לגור יחד לפני שנה וחצי.

מאז שהתארסנו אני פתאום מרגיש שאולי עשיתי טעות
אני מרגיש שהכל סוגר עליי ושאני חייב לפעול לפני שאני עושה צעד שאי אפשר לחזור ממנו.

על מה זה יושב?

מאז ומתמיד, עוד מתחילת הזוגיות זיהיתי שיש פערים די גדולים בינינו, ותמיד היו לי תקופות של Off מהצד שלי, שהבנתי שאולי אני צריך לחתוך אבל משום מה הפחד גבר עליי ונשארתי במקום.

אני בן אדם מאוד אקטיבי, מתאמן במכון, עצמאי, מחפש מה לעשות, מתפתח אישית, עם שאיפות גדולות מאוד ברמת הקריירה האישית ועוד...

והיא די ההפך
היא חוזרת מהעבודה, מבחינתה לשבת בסלון לראות טלוויזיה ולגלול בטלפון עד שהולכים לישון אלא אם כן אני והיא עושים משהו כזוג, שזה היא אוהבת.

בנוסף, אני בן אדם שבא מבית חולה ניקיון וכזה אני. מסודר, נקי, הגייני ועוד
והיא? ההפך.
מבולגנת מאוד, לא מעניין אותה ניקיון הבית, רק אם אני מבקש ממנה עזרה או יושב עליה, וגם ברמת ההיגיינה יש פעמים שהיא מדלגת על מקלחת או בכלל צחצוח שיניים בערב, שעל זה היא מוותרת בכללי כל ערב מתוך אמונה שזה לא באמת מועיל.

עוד משהו,
היא רוצה שנתחיל לנסות להיכנס להריון כבר אחרי החתונה,
ואני פחות, מרגיש שאני עוד לא שם וגם אנחנו כזוג לא.
היא כן שיקפה לי לאורך כל הזוגיות שהחלום שלה זה להיות אמא וכמה שיותר צעירה ושהיא תרצה ישר אחרי החתונה וכו׳
אבל הנה אנחנו מגיעים אל הרגע ואני לא מרגיש שאני מוכן לזה בשום צורה.

נוסף על כך אני כן מרגיש שיש לנו ערכים שונים כבני אדם
אני יודע שאנחנו לא אותו בן אדם וזה לגיטימי, אבל יש דברים שמפריעים לי מאוד.

סתם למשל אצלה אין דבר כזה ידידות,
הייתה לי ידידה עוד מלפני הקשר שהקשר בינינו נותק ואז שנה אחרי שהייתי בזוגיות, היא שלחה לי הודעה בקטע של לחזור לקשר וכו׳, וישר הבת זוג קטלה את זה במקום ואמרה שאין מקום לידידות בקשר.
מבחינתי אני מבין את העניין והסיבה אבל זה עדיין הזוי בעיניי ופרמיטיבי

אני אתן קונטרה ואגיד שמהצד השני הדברים באמת טובים ומסתדרים, זה לא שהזוגיות הזו תלושה מהמציאות.
יש לנו את אותו החזון ברמת החיים, המשפחה
אנחנו אוהבים הרבה דברים משותפים
נהנים ביחד, צחוקים משותפים
יש לנו רגעים רומנטיים ואינטימיים טובים מאוד וכו׳...

אפשר להגיד שאם אנחנו בתקופה פחות טובה, זה בעיקר בגללי, אני צובר המון תסכול מכל מיני דברים כאלו ואחרים ואז אני מוציא את זה עליה בדרך של קרירות, ריחוק ועוד...
כמובן יצא לי לדבר איתה כמעט על הכל והיא מבינה, אבל הרבה דברים נשארים כפי שהם כי זה הבן אדם. אי אפשר לשנות.

הגעתי למצב שאני במשך כל יום כל היום חושב על אם לבטל את כל הסיפור או לא לבטל.
מצד אחד אני אומר שמגיע לי להיות שלם ולהקשיב לעצמי ולא לפחד.
מצד שני מאוד כואב לי עליה, היא באמת בת זוג מדהימה, אוהבת, מכילה, מקשיבה, אכפתית ועוד... ואני מאוד מפחד מההשלכות של להיפרד מבחורה שהיא בגיל 27, עם כל עניין השעות הביולוגי הזה שלה. זה החלום שלה כל החיים ואני מרגיש שזה יכול להיות מאוד קריטי עבורה ושאני אהרוס לה הכל
אבל זה אכן הזוי בעיניי להישאר בגלל הסיבה הזו

לא אשקר ואגיד שגם יש לי את הפחד של האם אני אמצא זוגיות טובה יותר מזו?
אולי אני שואף לפרפקטציוניזם? כי אני בן אדם כזה ששואף לשלמות ואין דבר כזה.

אני אציין ואגיד שדיברתי איתה על הדברים, לא על ביטול חתונה אלא על הפערים האלו בינינו ועוד.
זה תמיד נגמר בזה שהיא מבינה ושואלת אותי אם אני אוהב אותה כמו שהיא ושהיא כן תשתדל לעשות עבורי מאמצים בדברים כאלו ואחרים.

מה דעתכם?