אני ממש סובלת בבית, מה לעשות?

אני לא חשבתי שאני אגיע למצב שאני משתפת ושולחת שאלה אבל אני רואה שאני פשוט לא מסוגלת יותר, אני באה מבית חרדי ממש חזק ולפני בערך שנה התחלתי להרגיש שאני לא יכולה לחיות יותר בבית ההורים שלי לא הפסיקו לצעוק עלי ולא להיות מרוצים ממני לא משנה מה עשיתי, כל החיים שלי חייתי על מנת לרצות אותם, שהם יהיו מאושרים ולא יצטערו מכלום, עבדתי קשה לקבל ציונים טובים בלימודים כי זה היה חשוב לאמא שלי מאוד, זה היה קשה כי לדעתי יש לי הפרעת קשב כלשהי אבל אמא שלי לא מוכנה לתת לי לעשות אבחון מכיוון ו"לא צריך, את סתם חושבת ככה בגלל חברות שלך ולמה את צריכה את הכתם הזה" אבל זה לא רק בעניין הזה, לא משנה באיזה בעיה אני משתפת אותה או מבקשת לטפל היא לא מוכנה ואני צריכה להיות נורמלית לדבריה.
היא צעקה עלי שאני הורסת לה את הבית, שאני בן אדם רע, שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי, ושעדיף שאני פשוט יוציא חרב ויהרוג אותה מאשר לעשות את זה ככה לאט, מה שהיא לא מבינה שמבחינתה היא אמרה את זה מתוך כעס ובלי מחשבה אבל אלי זה נכנס עמוק, מעבר לזה שאני אוהבת אותה אני גם לא מסוגלת לפגוע באף אחד, כשאני פוגעת במישהו, אני בוכה, אני לא עומדת בזה, ובטח שלא בה.
אני מרגישה שחבל שנולדתי, גם בשבילי וגם בשבילה, בשבילי כי אין לי את האופציה למצוא ולהגשים את עצמי ובשבילה כי היא רק סובלת ממני, אין יום שלא עוברת לי מחשבה בראש שהלוואי ולא הייתי קיימת.
אני באמת מרגישה שהיא אוהבת אותי רק כשאני הרובוט הממושמע שמתפלל שלוש תפילות ביום ומתלבש ע"פ כל כללי הצניעות, ושלא תבינו לא נכון אין לי שום דבר נגד הדת, להפך, אבל אני בנ"א שחייב עצמאות, חייבת את חופש הבחירה ולא מאפשרים לי את זה, לפני חצי שנה אחרי שאבא שלי צעק עלי שבכל מקרה אני לא הצלחתי בלימודים: ניסיתי ללמוד תכנות ופרשתי, וזה לא שאני יוצאת החוצה וכולם רוצים את חברתי: עשו עלי חרם בתיכון במשך שנתיים וחצי, אז אין לי מה לחפש בחוץ ואני בחיים לא אוכל להסתדר בלעדיהם, אז עזבתי את הבית, כי זה היה 2 הנקודות הכי רגישות אצלי אבל לא הפסיקו להתקשר אלי ולשלוח לי הודעות שגרמו לי להתקפי חרדה אז נכנעתי וחזרתי.
מאז עוד יותר רע לי, קניתי סמארטפון כדי שיהיה לי מקום אחד שלא תהיה לאמא שלי דריסת רגל בו וההורים שלי לא יודעים על זה, אם הם ידעו הם ישברו לי את זה לחתיכות, וחוץ מזה אני באמת משתדלת לרצות ולשמח אותם אבל זה לא עובד, לא משנה אם אני מחמיאה, מתלוננת, או אומרת משהו סתמי היא מזכירה לי "את התקופה הקשה שהם עברו בגללי" ולא מפספסת יום אחד בלי שהיא אומרת את זה.
אפילו אח שלי הגדול שסמכתי עליו ודיברתי איתו על הכל אני מרגישה שהוא כבר לא מבין אותי ונמצא בצד של ההורים שלי.
את האמת שאין לי מושג למה הארכתי כל כך אבל שורה תחתונה, רע לי בבית, אני לא יכולה לעזוב אותו כדי לא לפגוע באמא שלי, היא יכולה להכנס לבית חולים מדברים כאלה, זה לא רק איומים אני ראיתי את זה קורה, אבל מצד שני אני גם לא יכולה לשאר, אני איבדתי מוטיבציה לעשות דברים שאני אוהבת, אני כבר לא מדברת עם חברות שלי כי אין לי אנרגיות לזה ואני מקבלת התקף חרדה כל פעם שהיא צועקת עלי. אני באמת לא יודעת מה לעשות...