מרגישה תקועה בחופש הגדול ובכללי מתקשה בגלל חרדה חברתית, איך להתמודד?

הכותרת קצת מעורפלת אז למי שיש סבלנות לקרוא אחפור קצת ואפרט את המצב
ואולי אם עברתם משהו דומה או שיש לכם עצה שיכולה לעזור אשמח שתשתפו
כרגע אני בת 17 עברתי לעיר חדשה בחטיבה ובואו נגיד שלא קיבלתי את זה כל כך טוב ואולי זה המעבר ואולי תקופת הקורונה בכלל אבל פיתחתי חרדה חברתית קשה
היו לי כמה חברות אבל לא רציתי להיפגש עם אף אחד אף פעם נמנעתי מהכל
פחדתי מהכל מלצאת מהבית מלפגוש אנשים מלדבר מלהוריד את המסיכה שיסתכלו עליי ובעיקרון מלחיות
לא הכל שחור ותודה לאל אני לא באותו מקום אומנם אין לי הרבה חברות אבל יש כמה שאיתם אני נפגשת ופתוחה איתם דברים עדיין מלחיצים אותי גם כשלא צריך אבל בכל זאת אני עושה דברים שבעבר לא עשיתי ובשונה מפעם אני רוצה לעשות אותם פשוט חלק לא מצליחה
ואם זאת אני מרגישה תקועה , אמרתי לעצמי כשכיגיע החופש אתחיל לעבוד עם חברות שלי לא רק בגלל הכסף שאותו אני צריכה אלה גם כדרך להתפתח ולהתגבר על החרדה , לצאת מאזור הנוחות
כי ממאות הכתבות ,עצות , סרטונים ופודקאסטים שצרכתי בנושא הבנתי שהדבר היחיד שאשכרה יעזור יהיה לפעול ולעשות את זה עם הפחד
נשמע טוב ומבטיח אך כשהגעתי לעבודה פשוט לא יכלתי להתמודד עם זה
אולי נפשית אולי פיזית כנראה גם וגם
הרגשתי שאני הולכת לבכות בכל לקוח שבא ,רעדתי כשניסיתי לבצע את העבודה ,
לא זכרתי כלום , כל מילה של לקוח הרגשתי איך אני מתכווצת הדופק עולה ומסך שחור יורד עליי כל מבט של לקוח הרגיש כמו סכין, בקושי הצלחתי לתפקד
וזה עוד כשהיה איתי מישהי מעליי לעזור לי
וכשעוד לא נתקלתי בלקוחות הכי נוראיים ויש כאלה בשפע מי שניסה לעבוד כאן בישראל יבין , הם חושבים שהם קנו אותך רק כי הם בצד השני ,אבל זה לא העניין של הלקוחות המגעילים והלחץ כי כאלה יש בכל מקום זה איך אתה מתמודד איתם וזה העניין שלא הצלחתי להתמודד איתם פשוט אין לי את המסוגלות הזאת שנקראת להתמודד
וזה לא נגמר בעבודה גם מחוץ לה הייתי בפחד וחרדה מתמשכת
לא הצלחתי לישון ולא לאכול וחשבתי רק על המשמרת שביום למחרת וכשניסיתי לאכול כמעט הקאתי וזה היה הנורא האדומה בשבילי הבנתי שאני לא מסוגלת לחזור לשם ואולי זה הפחד , כנראה שכן אבל הרגשתי זה היה יותר מידי בשבילי
אז פרשתי אחרי יומיים ואת שאר החופש ביליתי בבית כמו שלא רציתי לעשות החופש
וזה לא נורא כן? יש לי אחלה חיים אני נהנית מהחופש ואני בשלווה אבל רציתי להתקדם, יותר נכון אני רוצה להתקדם אני רוצה יותר אני רוצה חיי חברה עבודה ביטחון אבל הכל נראה בלתי אפשרי עם החרדה
יש דברים שאני עוד לא מסוגלת לעשות אבל צריך להתחיל מאיפשהו כי במוקדם או במאוחר בצבא בחיים אני לא רוצה להישאר ככה אני רוצה להתקדם מהבחינה הזאת כי זה משנה חיים
חיפשתי עוד עבודות מסגרות משהו אבל אני חיה בחור ואין כאן כלום אז מהבחינה הזאת גם אם איכשהו הייתי מביאה את עצמי לבד למשהו כזה שזה דבר שקשה לי זה כבר לא רלוונטי, אז כן מרגישה תקועה נשאר עוד חודש לחופש ואני אהנה מהחופש כמה שאני יכולה אבל ממש מתבאסת בעיקר שאני רואה את כולם יוצאים נהנים עובדים לומדים נהיגה וחיים בעיקרון
ואני נשארת באותו מקום.. אולי נשמע שאני מגזימה קצת בתחושות אבל זו ההרגשה שלי
אז זהו אחרי קצת חפירה על המצב אם למישהו יש עצה או משהו שעזר לו אשמח לשמוע