נמאס לי כבר, אני בחברה הומופובית, אני בעצמי הומופוב, ומצד שני בכלל אני הומו.
שונא את עצמי, למה דווקא אני שונה, למה אני נפלתי בסטטיסטיקה? והשאלה מה באמת עצוב? שזה שאני מאוהב בו חבר יחסית טוב שלי, הומופוב רציני, האמת לשמוע את המילה הומו הוא לא יכול, קשה לי כבר.
לחשוב שאני יוצא עם בנות בשביל הסטטוס החברתי ולא יותר מזה, נמאס כבר לשקר, לשחק אותה אוהב מישהי, להגיד אני אוהב אותך ובראש בכלל להיות בעולם אחר. כל לילה אותם מחשבות, מחשבות שכבר נמאס לחיות. נמאס מהרעיון של כל לילה לחשוב עליו, גם שאני מנסה להוציא אותו מהראש.
כל נער רגיל מאונן על נשים, אני מזמן הפסקתי לראות פורנו מתוך מחשבה שאולי אם אני לא אסתכל על זה, זה יעבור ואני אחזור להיות רגיל.
לא רואים עליי חיצונית שאני הומו, אני ממש לא מתנהג נשי, אני לא נוגע בחברים סתם ככה בלי סיבה או משהו כזה. אני מתרחק מכל מה שזה, אני ממש לא רוצה להיות כזה, פשוט רוצה אותו. אז מה להתרחק ממנו? הוא בחברים הכי קרובים שלי, אני לא באמת יכול, אני גם לא אפסיד את כל החברים בגלל דבר כזה.
לצאת מהארון אני לא יצא, בדיוק מאותה סיבה שאני לא אתאבד אף פעם, אני פחדן.
אז נמאס להתסכל כל פעם על תמונות שלנו מיציאות. סרטונים שכולם יושבים. והכי עצוב שאני והוא הכי מנוגדים, וכל פעם שאנחנו רבים ומפסיקים לדבר לשבוע אני מרגיש מפורק מבפנים.
מה כבר יש לי לעשות? באלי לקום יום אחד בגוף של מישהו אחר, שהוא ידפק עם ההומוסקסואליות, לא רוצה להיות כזה.
הגעתי כבר למצבים שאני עושה דברים שפלים, מתנהג כמו מסכן, תמיד שאנחנו שותים לפני מסיבה (ובאמת שאל תעבירו על זה ביקורת כי ממש לא אכפת לי) אני בודק כמה הוא מסטול אולי מנסה להוציא ממנו סוד או משהו.
קשה לי להיות מפורק ככה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות