לא סובלים אותי במשפחה המורחבת ולהורים לא איכפת, כדאי לדבר איתם?

שלום לקוראים ולמייעצים.
הכל התחיל מהרגע שבו נולדתי. נולדתי לאימא שלא הייתה בקשר עם המשפחה שלה מסיבות של מרחק (למעט אח) ולאבא עם משפחה שהייתה מגובשת עד לרגע שבו נולדתי. בהתחלה קיבלתי את היחס שכל תינוק מקבל ועד גיל 5 התייחסו אליי כמו כולם. החל מגיל 5 המשפחה המורחבת שלי התחילה לשנוא אותי. הדודים שלי היו יורדים עליי ובקושי מתייחסים אליי ובני הדודים שלי היו מתעלמים ממני ואם הם היו טורחים לדבר איתי הם היו אומרים לי דברים לא יפים. הם אומרים שלום וכל זה אבל אחר כך הם לא מדברים איתי. באמת שלאף אחד לא אכפת. ועד השנה (כיתה י') הייתי ילדה בודדה לא היו לי חברים והמשפחה שלי לא התענינה בי. (יש לי אח שעזב את הבית כשהייתי בת 8 ואחות שהיא הייתה מקובלת מגיל צעיר והייתה עם החברות שלה אז פחות אכפת לה.)
עד ללפני חצי שנה בערך הייתי לבד. השתניתי. מילדה חנונית וביישנית הפכתי להיות ילדה דומיננטית ומעורבת בחברה. בכיתה מאד מכבדים אותי (אני תלמידה מאד טובה לעומת המשפחה שלי...) ויש לי חוג חברים רחב הכולל חברים מבוגרים יותר מהתיכון.
אני מרחיבה ארבעה מקצועות ברמה של 5 יחידות בנוסף לאנגלית ומתמטיקה. אני לא יפה כל כך ולא ממש מחוזרת אבל יש לי הרבה ידידים :)
ובני הדודים שלי, הם תלמידים גרועים יחסית, שני בנים בני 17 ובת בת 20, היא לא שרדה לימודי ביולוגיה ועשתה בגרות בגאוגרפיה, אחד היה אמור להיות בשלוש יחידות מתמטיקה והשלישי צריך לשבת ללמוד המון כדי לעבור מבחנים. מה שכן שלושתם מחוזרים מאד על ידי המין השני ונראים כמו דוגמנים מקטלוג לשלושתם יש מראה שאי אפשר להתעלם ממנו, יש להם מראה שנחקק לך בזיכרון ולעומת מכוערת כמוני ברור שיהיה לי דימוי גוף שלילי.
יש לי עוד בני דודים אבל הם גם בקושי מתייחסים אליי בסביבות גילים 20-25 כזה אז אני לא מצפה ליותר מדיי יש גם שתיים בנות 16-17 שלא מדברות איתי וניסיתי לדבר איתן המון פעמים. אבל החלק הגרוע ביותר הוא החברים של המשפחה,אנחנו משפחה ממוצא מסוים ואני בחרתי שלא לדבר את השפה של המקום שהם באו ממנו מכל מיני סיבות בעיקר בגלל שלא נעים לי לשמוע את השפה. אז באחד האירועים המשפחתיים הבן של אחד מזוגות החברים אמר לי מטומטמת מול כל הבני דודים רק כי אני לא דוברת את השפה (ודווקא הרבה לא דוברים. אבל משום מה אני המטומטמת היחידה.) ואף אחד לא הגן עליי. והשני אחריי התכנסות משפחתית היום אמר לכולם שלום חוץ ממני.
ולאף אחד לא אכפת. אני התלוננתי על זה בפני הורי יותר מדיי פעמים אבל לאף אחד לא אכפת מזה . הם אומרים שזה בדמיון שלי אך אני לא יכולה לדמיין חרם.
בנוסף אחד מבני ה17 מודע לעובדה שאני מרגישה ככה כשהוא תפס אותי בוכה באירוע משפחתי. הוא הבטיח לי שזה לא יקרה יותר אבל זה קורה. הוא הוסיף אותי לקבוצת ווצאפ שלהם אבל היום אחריי שאף אחד לא דיבר איתי בארוחה משפחתית ופשוט ברחתי משם יצאתי מהקבוצה.
אז נמאס לי מהיחס הזה. אני לא רוצה לראות את המשפחה המורחבת שלי יותר. גם הדודים מדברים אליי לא יפה וקוראים לי ילדה טיפשה. אני בוכה המון באירועים משפחתיים ותמיד סובלת אבל ההורים שלי מחרכים אותי ללכת.
ניסיתי הכל, הם יודעים שיש לי חברים מבוגרים מהם,להתלבש חשוף,ללכת על עקבים גבוהים, להתאפר כבד, ניסיתי להידבק אליהם אך כלום לא עבד!
חשבתי על לדבר איתם אבל אמא שלי אמרה שזה רעיון רע.
אז מה לעשות?
תודה מראש לכל מי שענה ולמי שהקדיש מזמנו כדי לקרוא.
וסליחה על החפירה :)