תמיד אני זוכרת את עצמי מוקפת חברות, אבל חברות שהן כזה ללימודים. אף פעם לא הייתה לי חברה ממש קרובה.. וגם אם כן אז לתקופה מאוד קצרה. מה שקורה זה שאני תמיד אהיה שם בשביל חברות שלי אבל הרבה מאוד פעמים זה לא הדדי וזה גורם לי להתאכזב מהחברה ולרצות להתרחק ממנה.
עכשיו יש לי 2,3 חברות מתקופת התיכון שגם אותן אני לא יכולה באמת להחשיב כחברות ממש טובות. אני אוהבת אותן אבל הן לא באמת שם בשבילי.
דוגמה שתמחיש למה- ביום הולדת 18 שלי חגגתי במסיבת קיבוץ. הזמנתי 2 חברות ועוד מישהי מהעבודה. 2 החברות כל הערב אמרו שהן כבר מגיעות וחיכיתי להן. הן העדיפו ללכת לאיזה מסיבת בית של מישהי אחרת ולא באו אפילו רק כדי להגיד שלום, למרות שאמרו לי שהן באות.
הבנתי מהמקרה הזה שבימי הולדת אני לא יכולה לסמוך עליהן ופשוט שמרתי איתן על קשר של דיבורים. אנחנו נפגשות אבל פחות.
ביום הולדת האחרון פשוט לא עשיתי כלום כי כולן היו עסוקות בדברים אחרים.
בפורים הזה גם רציתי לצאת ושוב לא היה לי עם מי. כל אחת והעיסוקים שלה.
החברות מהצבא, כל אחת רחוקה וקשה לשמור באמת על קשר.
אני עכשיו סטודנטית לתואר ראשון אבל יש מעט מאוד בנות שלומדות איתי בתואר ואני לא ממש מתחברת אליהן.
בסוף שבוע הזה חבר שלי חלה ופשוט ישבתי בבית והשתעממתי. מרגישה שמשהו לא בסדר איתי, שגם כשיש לי הזדמנות להתקרב לבנות וליצור חברויות אמת, אני רק מרחיקה אותן.
אני חייבת לציין שידידים כן יש לי אבל זה לא אותו הדבר. עצובה ומיואשת.. מה עושים במצב כזה? איך זה שרק לי אין עם מי לצאת אפילו סתם לכוס קפה? שיש לי חברות אבל עדין אין לי עם מי לחגוג יום הולדת?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות