ההורים גורמים לי להרגיש שנכשלתי כי אין לי חברים, איך לאהוב את עצמי כמו שאני?

אני בן 18 כיתה י"ב.
אני אחד כזה שלא אוהב את כל הנוער של היום ואני בורר מאוד בקטע החברתי אני לא כזה זורם כמו שאומרים אנשים זה לא סתם דבר בשבילי.
תמיד חשבתי שיש לי איזה בעיה בהתחלה חשבתי על חרדה חברתית ואז אוטיזם כלשהו אבל זה לא זה אני כנראה נער רגיל בקטע הזה.
עכשיו אני בתקופה בלי חברים היום 2 חברים כמו אחים אבל הם הלכו וזה לא משנה כרגע פשוט עכשיו בלי חברים.
אוהבים אותי בכיתה ואני גם נהנה עם ההרבה אבל לא עד כדי כך לקרוא לו "חבר".
כי נגיד בבית הספר השכבה שלי 90% מושפעים וכל מי שלא מושפע, פשוט איך לומר "רדוד" הוא מתחנף לאנשים עם יותר חברים. ואני רואה את זה.
זה מגעיל אותי איך שהיום שופטים לפי כמות החברים.
אז לי אין חברים, אז מה? נכשלתי בחיים? הסביבה שאני נמצא בה ההורים נותנים את ההרגשה. (אני ידוע שלא אבל ככה היום החברה קובעת ואני כרגיל מושפע מזה).
בחיים שלי החברה זה דבר נורא מעיק. ואני לא כותב את זה כדי לפתור את הבעיה ולהשיג חברים. אני כותב את זה כדי סוף כל סוף לאהוב את עצמי כמו שאני.
לא נעים לי לדבר על זה אבל היום ישבתי עם עצמי ופשוט אמרתי לעצמי כמה נכשלתי בחיים. אני מרגיש כישלון אפס כי אני לא יוצא מהבית ואין לי חברים. ובגלל שאני לא יוצא ההורים שלי לא מרוצים ממני! וזה גורם לי להרגשה מועקה וכאב בלב.
כל פעם מחדש אותם שיחות עם ההורים על כמה אני לא בסדר.
פשוט נמאס לי כבר מאותה שגרה שאני בה, שזה דאגה לחצים פחדים והכל כבר מכיתה ז' לא משתנה תמיד זה ככה! נמאס לי נשבר! אני מרגיש כאב ועצב שאני מגלה כמה כולם מתקדמים (לא בקטע החברתי) כולם פשוט בוגרים, ורק אני אותו דבר מכיתה ז' אותם פחדים אותם מחשבות אותם תפיסות נמאס לי.
הפחד הזה שאני לבד, הפחד הזה שאני לא כמו כולם. הפחד הזה מה יגידו עלי. הפחד הזה לא להספיק להתקדם כמו כולם. כל מיני פחדים.
די אני רוצה להיות אני איך שאני ולאהוב את זה! לקום להסתכל במראה ולהגיד הנה אתה! אני אוהב אותך! ולא לשקר. איך עושים את זה?
אני לא נאמן לעצמי. אני שונה אבל במחשבה אני שפוט של החברה. תכלס אם יום אחד משהו יבוא אלי ויגיד לי "אין לך חברים אתה אפס" אני יכנס לבית ויהיה בדיכאון, כי ככה אני.
כי אין לי את זה אין לי את היכולת להיות אני במחשבה הראש שלי פשוט הורס אותי.
אני בסדר אני? כי לפי דעתי לא, ממש לא.
אני בראש יודע מה כולם אומרים "חברים זה לא הכל בחיים" "הכל עובר" אני יודע את כל הקלישאות. אבל כרגיל המוח שלי הורס לי. אני שפוט של החברה.
המוח הדפוק שלי חשוב שאני אפס רק בגלל שאין לי חברים.
המוח הדפוק שלי חושב שסוף העולם אם משהו יגיד לי שאני אפס.
המוח הדפוק שלי מפחד להיות אני עצמי.
המוח הדפוק שלי גורם לי לחשוש כל כך ממה אחרים יגידו.
המוח הדפוק שלי הרוס אותי.
תודה למי שקרא וסליחה על האורך.
פשוט נמאס... אני מיואש
אני כבר לא יודע מה לעשות, אז בבקשה תגידו לי אתם.
מה עכשיו? מה עושים בצומת הזו של החיים? זה אבוד כבר?