הפרעת אכילה איך לצאת מזה בלי טיפול?

לפני כשנתיים הכל התחיל...פתאום הסתכלתי בצורה שונה על כל העניין הזה של לרדת במשקל..שוקפה מציאות שרזה זה יפה.ומי שלא רזה לא יפה.כמובן..כמו כל הבנות,רציתי להיות יפה-ולכן חשבתי שאני צריכה להרזות.ממש לא חשבתי שאני שמנה,גם לא הייתי,אבל רציתי להיות עוד יותר רזה,תמיד הסתכלתי על אחרות ולא הבנתי שזה קשור למבנה גוף!בהתחלה זה התחיל רק על דיבורים שאני רותה להרזות,תאמת שכול חברות שלי התחילו לדבר על זה,ואפילן בלי לשים לב זה נכנס לתת מודע שלך,זה היה נושא שמקובל לדבר אלייו,הרגשתי גם לא בנוח שאם כמה חברות מדברות על זה ויש בת שיחסית מלאה והיא שומעת אתזה,זה יכול ליפגוע בה,ולכן דיברתי לרוב בסביבת בנות רזות ממש על הנןשא הזה,כולן אמרו לי שאני רזה ואני לא צריכה להרזות,בתחילה האמנתי להם והכל היה סבבה...אבל אחרי שנתיים,שנתחלתי כיתה ט-הלכתי לרופא ועל הדרך הוא קרא לי להישקל,פחדתי מוות וגם פחדתי לסרב אז פשוט עליתי עלזה וראיתי שעליתי 13 קילו! מ40 קילו(בתחילת כיתה ז) ל 53 בתחילת כיתה ט'! ניבהלתי מעצמי וכמובן חשבתי שאני צריכה דיאטה דחוף!ואפילו לא התייחסתי לזה שגבהתי ממש(1.65) . אז התחלתי לישמור על המשקל אבל זה לא סיפק אותי..רציתי לרדת במשקל מהר..ולכן חשבתי שהדרך הכי טובה זה להכניס אצבעות לפה ופשוט להקיא(מה שלא ידעתי שיהרוס אותי ככ) אז יום אחד הלכתי לשירותים,הכנסתי הצבעות והקאתי!לא מסובך ככ.. מאותו יום,כל אוכל שהכנסתי לפה פשוט עלה לבד(בלי להכניס אצבעות)ופשוט יצא ככה.ובאיזה שהוא שלב זה ממש התחיל להציק!כי תחשבו שכל פירור שאתם מכניסים עולה לבד..זה באיזה שהוא שלב נסבל.אי אפשר ללכת לאחרים כי הם יראו אתזה.פשוט אי אפשר לעשות כלום!אבל כלום!. עברתי לבית ספר אחר (לא בגלל ההפרעה) ועם הזמן גילתי שיש לי 3 בנות בכיתה עם הפרעת אכילה!1 הייתה אחת שכבר מהיסודי..תמיד צחקו עלייה שהייתה שמנה והיא פשוט הייתה מושפלת ועשו עלייה ביריונות,היא גם הייתה בולימית כמוני,מקיאה,אבל בכמויות יותר גדולות מימני. השנייה חודשיים לא אכלה וירדה בטיירוף ולאחר מכן נהפכה לטיבעונית כי רצתה להרזות.והשלישית על הזמן מדברת על זה!אבל כל הזמן,זה הגיע לרמה כזאת שכל הזמן שהיינו ליידה זה הנושא שהכי העסיק אותה!אומנם היא לא הייתה מקיאה או אנורסית,כי תמיד הזהרתי אותה וסיפרתי לה את ההשפעות הנוראיות של זה אבל לא אמרתי לה שאני בןלימית,למרות זאת היא עשתה המון דיאטות בחיים,עברה מדיאטה לדיאטה,והחדר אוכל בכוונה היא לא אכלה,והיא הייתה ממש רזה,לדעתי לא צריכה שום דיאטה וזה לא יפה להיות רזה מידי.קיצר זה השפיע עליי נורא שכולם כולם מדברים על זה וגם בשנה הזאתי הייתי בלחץ מטורף של מבחנים עבודות ועל מיני דברים שישבו לי על הראש,רציתי להצליח בהעל וברוך ה' הציונים שלי מעולים,אבל הנפש שלי לא.הייתי בסערת רגשות מטוררפפתת והחלתתי לספר לחברה טובה שלי,שהיא בעצם עזרה לי בכל זה וייעצה לי מה לעשות,היה לה ידע פסיכולוגי כזה והיא ידעה המון דברים על הפרעות אכילה,היא סיפרה לי כל מה שהיא יודעת!ואחרי זה הרגשתי נורא והרגשתי שעשיתי טעות איוומה עם כל העניין הזה של להקיא.החלתי ללכת לפסיכולוגית של הבצפר ולספר לה..סיפרתי לה הכל.זה היה מלחיץ אבל אחרי זה הרגשתי טוב.הייתי בחחשות תמיד מה להגיד ולספר לה.אחרי כמה ימים המורה ניגשה אליי ואמרה לי על הכבוד שסיפרתי לפסיכולוגית.הייתי בשווקק עצוםם מזה שהמורה ידעה וכעסתי שהיא סיפרה לה.מאז לא רציתי לבוא אלייה.אבל הייתי צריכה אז הלכתי.יום אחד הלכתי איתה לבארשבע עם פסיכולוגית שיותר מבינה בזה והיא אמרה שטני לא במצב ככ נורא אבל עדיין לריכנ טיפול.אהה ושכחתי לומר שאחרי השיחה עם החברה...זה לקח זמן אבל הצלחתי להפסיק להקיא!ישבתי עם עצמי והכנסתי לי לשכל שכל זה שטויות ושאני יכולה לצאת מזה לבד אם רק אני ירצה.והכל פסיכולוגי ואני יכולה להיות פסיכולוגית של עצמי ולצאת מזה.ומאז לא הקאתי יותר. לאחר כמה חודשים עוד פעם ניקלעתי לתוך זה והתחלתי להקיא שוב אבל לעיתים רחוקות.רק מה שרציתי שיצא יצא.חזרתי לזה שאני צריכה להרזות(לאחר ששקלתי שוב ואני שוקלת 58) ועכשיו זה הפחד הגדול שלי להשמין.אני עושה דיאטה לא לאכול משש וגם עושה ספורט כל יום . אני לא רוצה ללכת לטיפול כי זה יגרום לי להישקע בזה יותר ואני לא רוצה להיות בדיכאון.רק רוצה להיות שמחה במה שיש לי ולשמוח בעצמי ולאהוב את עצמי.אין לי בטחון עצמי בכלל והטיפולים יורידו לי אותו יותר.אני חושבת תמיד שלילי על עצמי ולא אוהבת את עצמי.למרות שחברות שלי ממש אוהבות אותי . אבל מה זה שווה עם אני לא?
אשמח לתגובות,אפילו קטנות,צריכה עידוד..