חושש שהתפתחה אצלי סכיזופרניה עקב שימוש בסמים

שלום לכולם.. פעם ראשונה שאני פותח את הלב בנושא. הולך להיות סיפור הזוי וחופר ואולי גם קצת מצחיק. אז אני מסכים להריץ קצת דאחקות על חלק מהדברים אבל עוד יותר אשמח לשמוע אם למישהו קרה משהו דומה או לחבר שלו קרה משהו כזה ואיך הוא התמודד עם זה. או אפילו סתם עצה. מה שאני באמת מבקש שתחסכחו ממני זה את התגובה "תראה מה עשית לעצמך מקווה שלמדת את הלקח" כי עם זה הכי קשה לי.
אז נתחיל.. אבל קודם..
אזהרה: נראה לי שזה הולך להיות קצת ארוך אז למי שמתעניין או/ו עם רצון טוב לעזור.. תכינו רטלין!

אז ככה..
בגיל 20 התחלתי לעשות גראס בקטנה. בהתחלה הכל היה נורמלי יחסית. נהנתי מהשאכטה חוץ מכמה פעמים (בפעמים הראשונות) שהיו כל כל מיני חרדות ("רגילות") שיכול להגיע שוטר כל רגע ולתפוס אותנו. או שכל אור כחול על הכביש זה מחסום ושכל הבזק של אור על הכביש זה מצלמה שצילמה אותנו וכו'. עם השנים התאהבתי בשאכטה והגברתי את המינון. זה הפך לשימוש יומיומי במהלך כל היום בערך. כי זה עזר לי לאזן דברים אחרים. למשל עצבים ולחץ. בהתחלה באמת שהכל היה סבבה. התקשורת עם האנשים היתה טובה הייתי יוצא למסיבות טבע ולא הייתה שום בעיה. מכיר אנשים חדשים. ממש בנאדם רגיל שעושה שאכטות. עבר הזמן ובגיל 23 וחצי בערך. באחד הימים הייתי בבית ביום חופש ועישנתי קצת יותר מבכל יום אבל עדיין לא משהו שלא עשיתי עד אותו היום. בלילה שהלכתי לישון פתאום עלו לי מחשבות שהלילה זה הלילה האחרון שלי. ושאם אני יעצום את העניים מלאך המוות יהרוג אותי.. ממש הרגשתי אותו בחדר. בהתחלה חשבתי שזה שטויות וזה יכול להיות מהשאכטה אבל אז הציף אותי איזשהו פחד מטורף שהבנתי שיש סיכוי שזה נכון.. התחלתי לדבר עם הקב"ה וממש התחלתי לבקש ממנו סליחה על הכל ושלא יקח אותי היום.. באותו הרגע החלטתי להתחכם וליסוע לחבר כי חשבתי ששם זה לא יכול לקרות. במהלך הנסיעה זה נרגע לי והתחלתי לחשוב יותר בהיגיון אבל כשהגעתי אליו פתאום עלתה לי מחשבה שאולי הכל הזיה ממשהו יותר חזק והם עשו לי דאחקה ושמו לי טיפה (של אל.אס.די) בכוס. (באותה התקופה לא ניסית עדיין כימי) ומשם מגיע כל הפרנויות ההזויות. כשהגעתי התחלתי לחקור אותו ולשאול אותו שאלות הזויות ובינהם עלתה השאלה על הדאחקה שאולי היתה. הוא ענה כמובן שלא ושלא עושים דברים כאלה. לא ככ האמנתי לו אבל היה משהו שעוד יותר תפס לי את האוזן. היה איזה סרט בטלויזיה שאחד השחקנים שם אמר "אני נותן לך עוד שבוע לחיות" (צירוף מקרים מטורף) ואז חזרה המחשבה על המוות וממש הרגשתי שזה מסר. הרגשתי שהשחקן מדבר אליי ואומר לי שהוא מאריך לי את החיים בשבוע. באותו רגע נרגעתי מהפחד כי יש לי עוד שבוע לחיות אבל עדיין הייתה המחשבה שזה יכול להיות בגלל איזה דאחקה שיצאה משליטה. (לשניה לא חשבתי על סכיזופרניה) הלכתי הביתה עם המחשבה הזאת. מאז ירד לי האמון בכל החברים שהיו במעגל הקרוב של אותו חבר. אבל המשכתי לתפקד כרגיל פשוט עם פחות אמון וגם השאכטה המשיכה כרגיל כי חשבתי שההזיה היחידה שהיתה היא מלאך המוות. אז המשכתי לעשן והכל היה נורמלי חוץ מהאמון שירד.. עד שבמהלך אותו השבוע שהקציב לי השחקן בטלויזיה חזרה שוב אותה מחשבה אבל השלמתי עם העבודה שאולי יכול להגיע המוות ולא אני מחליט עליו ומה שצריך לקרות יקרה. עם הזמן המחשבה הזאת התפוגגה.. מה שלא הסתדר זה האמון שהתדרדר יותר ויותר עקב הדאחקה שאולי קרתה. עד השהחלטתי להבין מה זה הlsd ולהבין אם זה זה או לא זה. ואז נסענו לאחת המסיבות ועשיתי כמה שלוקים מבקבוק חצי ליטר עם 3 טיפות וחצי קרטון. וכמובן שברגיל גם גראס. ביום הראשון היה להיט. חוויה שלא חוויתי מעולם (ממליץ) ואז ביום השני עשיתי את אותה הכמות בדיוק רק שהפעם התכנסתי בתוך עצמי והרגשתי שכולם מדברים עליי וצחוקים עליי ושאני מקור הבדיחה של כולם. ושכחתי לגמרי מלמה בכלל לקחתי את הטיפה. בדרך חזרה הביתה חזרו הלחץ וההזיות והרגשתי כאילו נפתחה לי טיפה. התחילו להתפתח כל מיני חרדות הזויות. כמו שסבא שלי בוכה בשמיים כי אני נוסע בשבת והוא יתנקם בי. שסוף העולם מגיע ואם אני לא יעשה משהו כולנו נמות.. ניסיתי להדחיק את זה אבל זה היה ממש קשה עד שעלתה מחשבה שאולי אני אוטיסט שאימצו אותו ואכלתי על זה את הראש עם עצמי כל הנסיעה וניתחתי את זה מכל כיוון אפשרי. נסעתי להורים שלי וגם שם קפצו כל מיני מחשבות הזויות שאם לא אלך לבית כנסת עם אבא שלי יחרב העולם. ישר שמתי כיפה. ונכנסתי ללחץ.. אמא שלי שאלה אותי מה קרה ולא היה לי את האומץ לשתף אותה במחשבות האלה כי בתוך תוכי חשבתי שזה לא בטוח נכון והתפדחתי שיסתכלו עלי מוזר. אז התחלתי לחקור אותם על העובדה שאולי אני מאומץ ולנסות לבחון איך הם יגיביו לכל מיני סיטואציות שאני מתנהג בהם מוזר ממש כמו אוטיסט או מישהו לא נורמלי. דפיקות על השולחן כעס לא נשלט שינוי החלטות קיצוניים וכדו' לשמחתי והאמת שגם להפתעתי הם נלחצו מהעניין והבנתי שאולי זה לא כזה קיצוני אבל המחשבה עדיין נשארה. עבר הזמן וממש האמנתי לזה שאני אוטיסיט רק שהם לא מראים לי את זה ונותנים לי להרגיש נורמלי. וכולם צוחקים עליי בגלל זה.. בעקבות המחשבות הביטחון ירד ונכנסתי לדיכאון עמוק וגם התפטרתי מהעבודה (לפני שנה) אחרי כמה זמן לא יכלתי להכיל את זה יותר לבד נשברתי וסיפרתי את זה לבנאדם קרוב שאיזן אותי (רק על החלק של האוטיסט) המחשבה על סיפור האוטיסט עברה אבל עדיין נשארו הדיכאון והביטחון העצמי הירודים. ולא חשבתי עדיין לרגע אחד שזה סכיזופרניה. אז המשכתי לעשן וכל כמה זמן קפצו כל מיני מחשבות שלא האמנתי להם ב100 אחוז אבל עדיין היה להם מקום אצלי של 20 אחוז שזה יכול להיות נכון. חשבתי שחבר טוב הוא פיצול שלי. שחברים טובים שלי פתחו קבוצת ווצאפ שבה הם מדברים על המצב שלי ומתכננים מהלך לאשפז אותי בכפייה. חשבתי גם שהחברים הבעייתים יותר שלי מתכננים איך להוריד אותי כי אני שוטר והם חושבים שפתחתי עליהם. בגלל זה ניתקתי עם כולם את הקשר. במהלך התקופה שאני מנותק מכולם חבר קיבל התקף סכיזופרניה (גם אחרי  
שימוש בm.d) וממש חשב שהוא מקבל מסרים ממלאך ופגע באנשים בהנחיית המלאך. בעקבות זה הוא נעצר ועקב הסכיזופרניה נכנס לאשפוז   בבית חולים לבריאות נפש. ואז הבנתי שאולי מחשבות הזויות זה בכלל סכיזופרניה. בדקתי בויקיפדיה ועניתי על חלק מהקריטריונים. התקשתי לקבל את העובדה שזה נכון ובדקתי גם התקפים פסיכוטיים עקב שימוש בסמים וגם שם עניתי על חלק מהקריטריונים. תקופה ארוכה בדקתי את הנושא לבד ופחדתי ללכת לרופא שלא יאשפזו אותי. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שרק דבר אחד לא בדקתי וזה מה יהיה אם אני אפסיק לעשן. אזל לקחתי את עצמי בידיים ומאז אני לא מעשן (כבר שלושה חודשים.) לאט לאט נפתרו רוב הבעיות בראש המחשבות ההזויות כמו הפיצול או המוות וכו' רק נשאר אחוזון קטן של אמת שזה יכול להיות נכון לחלק היותר הגיוני של הפרנויות האלה. וככל שעובר הזמן דברים יותר מסתדרים ברוך ה' אבל עדיין נשארה סוג של טראומה ולפעמים זורקים לי איזה מילה או משהו כזה שיכולה לעורר בי איזה פחד וכדי לפתור אותו אני יענה תשובה שתיראה לא קשורה כמו למשל חבר ראה אותי בדרך לדודה שלי להביא לה אוכל ואמר לי בצחוק "ממש כיפה אדומה" ובגלל המחשבה של החברים התנקשים אז (זוכרים) שהוא קשור אליהם נלחצתי ואמרתי לו "כיפה אדומה זה לא בשבילנו" המבט שלו אליי היה לא מובן והוא פשוט חייך ואמר לי טוב אחי ביי. אבל עדיין הייתי חייב להגיד את זה כדי לנקות לעצמי את המחשבה הזאת מהראש ומה שיותר מתסכל אני יודע שברגיל כמו שאני מכיר את עצמי הייתי עונה לו תשובה כמו "אני יותר כמו הזאב. מחכה לי שם בקבוק אתה מוזמן.." אז אני כבר לא יודע מה לחשוב שזה ואני מוכן לקבל את זה שאולי זה סכיזופרניה ואפילו הגשתי טפסים לפסיכיאטר שאמור להגיד לי מתי התור שלי במהלך החודש הקרוב. אבל עדיין נשאר לי הפחד שזה יכול להכות אותי בזמנים לא רצויים ומילים כמו משפטים שיגידו לי בראיונות עבודה או דייטים או דברים כאלה.
ואם זה סכיזופרניה מי יעסיק אחד כזה ויותר מטריד מי תסכים לצאת עם אחד כזה.
ממש מתוסכל..