להתחיל ללכת לזונות בשביל אהבה?

שבת שלום לכולם,
אני בחור בשירות סדיר בצבא כרגע. כמו לכולם יש אצלי דברים בחיים שממש הייתי מגדיר כברכות ודברים אחרים גרועים. אם נזקוף את הדברים הטובים: יש לי ראש ללמוד מה שאני רוצה, יש לי מוטיבציה להגיע רחוק, יש לי ראייה מושלמת (20/20), אני יודע אנגלית ברמה של שפת אם כי התחלתי בגיל מאוד צעיר. באמת אלה דברים שכמעט ולא עובר יום שאני לא אומר לה' תודה עליהם.
עם זאת יש אצלי כמה תחומים שלא רק שאני חלש בהם, אלא אפילו הסביבה שאני נמצא בה לא נותנת לי להתקדם בהם. ואלה הם התחום החברתי ויותר מכך - התחום הזוגי. אני משרת בצבא במקום מאוד מובחר, באמת. מקום אזרחי, אין לכם מושג... אני כמובן מנוע מלפרט על כך אבל בואו נגיד שהעתיד התעסוקתי שלי פחות או יותר מובטח. הבעיה היא שבמקום הזה אין לי חבר'ה! אני בן ה-20 היחיד שם! כל השאר הם מינימום נושקים ל-30 ונשואים. ותאמינו לי שאני לא יכול להשתלב איתם גם אם הייתי רוצה, אנחנו פשוט בראש שונה מדי. לפני זה הייתי במקום שבו לפחות הייתי בחברת אנשים בני גילי. הבדידות הזאת היא כל כך קשה... אני ממש כמהה לחברת אנשים ואין לי שם אחד. רק עבודה כל היום... הדבר היחיד שמחזיק אותי זה שאני יודע שהתפקיד שאני עושה מבטיח לי עתיד תעסוקתי מעולה ואני גם תורם למדינה באופן יוצא מהרגיל שחבר'ה אחרים בגילי תורמים למדינה - ממש בלי הגזמה (מבחינה כספית נטו) - אפילו עד פי 100 פחות בשירות שלהם. שלא לדבר על התרומה לביטחון הלאומי שלנו...
עכשיו, זה שניתקו אותי מהסביבה שהייתי בה מקודם בבסיס זה רק קצה הקרחון. אני פשוט חלש עם בחורות... זה לא שאני לא יוזם או חסר ביטחון - אני עומד מול קהל בעבודה לעתים קרובות ואנשים יוצאים מגדרם כדי להגיד לי כמה טוב אני נואם. אבל פשוט כל בחורה באשר היא שניגשתי אליה אמרה לי "לא". אף פעם לא הצלחתי להרים דייט כי הן איבדו עניין לפני שעשיתי צעד. אני נותן צ'אנס כמעט לכל בחורה לא חשוב אם היא קצת מלאה או נמוכה, אל תכנסו לסרטים שיש לי בראש רק את מלכות הכיתה לשעבר. ואין לי ממש פנאי להכיר בחורות יש לי במקרה הטוב אולי שעה וחצי ביום לעצמי באמת. הסביבה הנוכחית שלי מן הסתם היא פשוט איומה בשביל להכיר בחורות... יש שם רק עוד איזה שתי חיילות בתפקיד מזכירות אבל עושה רושם ששתיהן לא רואות אותי ממטר. ואגב זה לא שכשעדיין הייתי בבסיס עם החבר'ה שלי הסיכוי להכיר מישהי היה טוב. מדובר בבסיס קטן מאוד שכוח האדם בו מתחלף בקצב איטי. אם היה והגיעו במזל כמה בחורות חדשות כמעט 100% שהן תפוסות ואם לאו אז הייתה לי עליהן מספיק תחרות כדי להוציא אותי מהביזנס. בקיצור אני נמצא במצב קשה בפן הזוגי...
בעבר שקלתי את זה כבר ברצינות אבל עכשיו יותר מתמיד. איתרתי באזור מגוריי כמה דירות דיסקרטיות (זונות עצמאיות) ואני באמת שוקל עכשיו אולי גם ללכת לאחת מהן. מה כבר נשאר לי להפסיד מהפן החברתי? אני אפילו לא נמצא כבר בסביבה של חבר'ה צעירים שאיכפת לי אולי קצת מה הם היו חושבים. על בנות אין בכלל מה לדבר... אני פשוט נמצא במדבר שאולי אני אצא ממנו עוד 5 שנים (ואולי לא). אני יודע שזאת לא באמת תהיה אהבה כי הבחורות האלה פשוט יעשו את זה בשביל הכסף אבל מה האלטרנטיבה? להישאר רווק, בתול, בודד ולהמשיך להזדקן לי בצבא? אגב אמרתי 5 שנים מקודם - התכוונתי שאני חתום גם לקצת קבע... פשוט אין מקומות בילוי בעיר שאני גר בה וללכת לבלות עד מאוחר זה לא אופציה כי אני קם ב-5 בבוקר. אחד הדברים האחרונים אולי שנשארו לי עכשיו בשביל קצת כיף זה ללכת לחוף הים הקרוב בימי שישי.
אתם מבינים? בזמן שאנשים אחרים בגילי עושים חיים ונהנים מהנעורים שלהם אני נמצא בסוג של כלא. אני באמת מרגיש שאני לא מנצל את החיים שלי ב-100% כמו שהייתי רוצה. הבעיה היא לא שאני שונא את העבודה, להיפך - אני מת עליה! אבל הבדידות הקשה, ועצם הידיעה שעוד סופ"ש התגנב לו פתאום ואין לי איזה חברה חמודה ללכת אליה או להזמין אליי הביתה זה פשוט איום ונורא. ואני באמת חושב אם כדאי לי למלא את החסך הזה באמצעות זונות. לא שאני שוחה בים של כסף כי הצבא משלם לי גרושים, אבל אם זה יתקן לי את התחושות החברתיות הקשות אז אני מוכן לשלם!
אם תהיה לי חברה באיזשהו עתיד נראה לעין מעניין מה היא הייתה חושבת אם היא הייתה מגלה שהייתי הולך לזונות (במידה ואני אכן אתחיל בסוף). אני לא נותן לזה להטריד אותי יותר מדי אבל גם זה חולף במוחי לפעמים ורק מוסיף לי על העול הנפשי...