מאז שאני ילדה מאוד קטנה, המשפחה שלי לא מתפקדת בצורה נורמטיבית.
אבא ואמא רבים בצעקות, כל הזמן בתחרות אחד עם השני על האהבה של הילדים ועל המקום שלהם בבית. אבא בעיקר במחשב ובטלוויזיה ולא כל כך מעניין אותו לשמוע על החיים של הילדים שלו.
בעיניי ההורים שלי היו צריכים להתגרש מזמן, רק שטראומה של אבא שלי מהגירושין של ההורים שלו מחזיקה את ההורים שלי ביחד אפילו שהתקשורת ביניהם כמעט ולא קיימת באופן חיובי.
בנוסף, אבא שלי אדם אלים. אמנם האלימות שלו כלפיי הסתכמה ב"מכות בטוסיק" עד גיל יחסית מאוחר ובצעקות אימים במקום שיחות ונזיפות, אבל האלימות שלו כלפי חפצים ורכוש היא עניין שונה.
הוא תמיד מאיים לזרוק דברים לפח, שפת הגוף שלו מאיימת כשהוא רב עם אנשים, הוא צועק והוא מטיח עלבונות על ימין ועל שמאל.
רק לא מזמן הוא זרק עוגה שאמא שלי אפתה בשבילי לפח בגלל שהכעסתי אותו, זרק לי את האופניים החוצה כי לא סגרתי את הדלת של החצר וזרק מנגל שהשאלתי מחבר כי השארתי אותו בשביל הגישה לבית אחרי שהוא ביקש ממני שאשים אותו בחדר ושכחתי.
רבתי עם אבא שלי על הבעיות בינינו אתמול, והוא בטוב ליבו אמר לי שאם אני לא מתכוונת לחיות לפי הכללים שלו, אני יותר ממוזמנת לצאת מהבית, ושמעבר לזה, הוא יכול לעשות עם החפצים שלי מה שהוא רוצה כי הוא זה ששילם עליהם.
אמא שלי כועסת עליי כשאני רבה איתו כי היא מפחדת שהוא ייקח לה את המחשב או יכעס או יתעצבן וזה יעכיר את האווירה, ולא ממש מבינה למה זה בעייתי לחיות ככה - בפחד מכעס של מישהו, תחת איום שמישהו יפגע ברכוש שלנו אם נעשה משהו שלא מוצא חן בעיניו.
עכשיו זה לא שהוא מפלצת, אני יכולה להבין אותו לפעמים והוא גם יכול להיות מצחיק ונעים, אבל נמאס לי להרגיש שאני רק מנסה לרצות אותו כל הזמן כדי לא להיפגע. הנטייה בבית היא פשוט לא לדבר על הדברים ולהעמיד פנים שהם לא קרו - גם מזה נמאס.
איך מתמודדים עם בית כזה? איך מתמודדים עם אבא כזה? איך שוברים את השתיקה?
אשמח אם תעזרו לי, כי אני אובדת עצות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות