אבא אמר "... את לוקחת את התחתונים שלך והולכת אליו". לא יכולה כבר להתמודד איתם!

המשבר שנוצר עם ההורים שלי נעשה רק יותר גרוע עם הזמן, הגענו למצב נואש ובלתי נסבל מבחינתי. יש חוסר הבנה אחד של השני, לא מדברים באותם שפות בכלל, אין תקשורת ורואים דברים אחרת.
דברים השתנו בעיקר מאז שיש לי חבר (ראשון, 3 וחצי שנים, אנחנו מתכננים לעבור לגור יחד בשנה הבאה). הם לא מחבבים אותו יותר מדי למרות שמבחינתי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, ומטריד אותם ש"אסיים" עם החבר הראשון ורוצים שאצא עם עוד אנשים.
מצד שני כשאני הולכת לישון אצלו/יוצאים לטיול וכאלה, אז זה נורא שאנחנו שוכבים (ואם הייתי יוצאת כבר עם כמה וכמה אנשים..?), ויש להם רק מחשבות חולניות שהכל עושים בגלל ובשביל סקס.
מביעים התנגדות לכל התקדמות בקשר שלנו ובחיי שלי שמרחיק אותי מהבית.

הם טוענים שאני לא מכבדת ולא מכובדת, מדברת לא יפה, מתייחסת לא יפה.
אבל לדוגמה אני מכבדת את בקשתם שחבר שלי לא יישן אצלי כי לא נוח להם, והולכת אליו. אז מחמיצים פנים, שזה לא שוויוני ונכנס לפרטיות של המשפחה ושהם בכלל לא חושבים שזה לעניין.
אבא שלי ממש אמר ברגע של עצבים "רק שכבתם לפני שבוע מה דחוף לך כבר שוב. כבר חתונה? מה אני לא יודע שאת לוקחת את התחתונים שלך והולכת אליו". פשוט מביך ומשפיל.

מעירים לי הערות על כל מה שאני עושה ולא נראה להם (שזה הכל בערך), בין אם יציאה ליום שלם של לימודים/סידורים/מפגש חברים/שינה אצל חבר שלי. אני מבחינתם לא מתחשבת ולא מעריכה ולא רגישה מספיק, כי אני לא כל היום סביב אמא שלי שואלת מה צריך לעזור, אלא פשוט עושה את המטלות שלי בבית בזמן שלי (ואני היחידה בערך שעוזרת לה בבית). אני לא מספיק עם המשפחה, כשכמעט כל יום בערב אוכלים ביחד! ארוחות זה בכלל נושא קשה...
אני בכלל היחידה שהתייחסה ליום המשפחה והביאה פרחים..
מזלזלים בהכנסות שלי, שאני מלמדת, בלימודים, בחברים, בחבר ובעצם בהכל.
מבחינתם אני חסרת ניסיון וצריכה להקשיב למבוגרים ממני ולעשות מה שאומרים לי כל עוד אני חיה תחת ההורים. מאשר ללמוד מהניסיון חיים שלי ומהטעויות שלי.. ומה הייתי אילולא הם.
כל דבר רוצים שאודיע ימים מראש, ומתעצבנים מהכל. אני לא עושה כזה ביג דיל מכל דבר.
אני בנאדם מופנם יחסית, ומשגע אותם שאני לא משתפת חוויות. אז כשכבר אני מנסה, רק מקבלת הערות וביקורת ושום פידבק חיובי, אז איך יהיה נעים לשתף?

בקיצור, נמאס לי לעשות כל הזמן שיקולים של איך לא לעצבן אותם ולרצות ולנסות לשמור על יחסים טובים שממילא לא מעריכים את המאמץ שלי בשום דבר.
האם המצב באמת ישתפר רק כשאעבור מהבית? זה לא יהיה אולי יותר גרוע אפילו? אני באמת רוצה שנהיה ביחסים טובים גם לטווח הארוך, אבל כבר ניסיתי את כל התגובות האפשריות וכבר לא יודעת מה לעשות.
עצות?