שנה אחרונה לתואר והמוטיבציה שלי ברצפה

אז כמו שאפשר להבין מהגיל שלי (19) ומהכותרת אני לא ילד רגיל. יש כאלה שיגידו כישרוני ו/או מחונן ויש כאלה שיגידו שחננה ו/או חסר חיים. האמת שלמצב הזה נכנסתי בהתחלה מרצוני, ואני סוג של שילוב בין השניים. תמיד היה לי קל בלימודים, כבר בגן ידעתי דברים שלא כל ילד אחר יודע, הייתה לי חשיבה שונה, וכן גם בלימודים ביסודי ובתיכון, הדבר בא לי בקלות וללא כל מאמץ (עד כדי כך שלא הייתי משקיע אפילו דקה אחרי הבצפר,שיעורים לא עשיתי ואפילו למבחנים לא למדתי).

עוד לפני חטיבת הביניים התחלתי מכינה לכיתת מופ"ת והתקבלתי (הייתי ממוקד על מה אני רוצה - תואר ראשון בסיום בצפר, נשמע כמו חלום אבל הדרך לא בהכרח חלומית ונוצצת) ואז בכיתה י' בחלוקה למגמות בחרתי (מרצוני, ואולי גם קצת לחץ מההורים) ללכת למגמת תואר ראשון במקביל לתיכון. אז בהתחלה היה לי קורס אחד באוניברסיטה, היה קורס קליל, וגם סיימתי 5 יחידות מתמטיקה בהצטיינות בסוף כיתה י'. באמת רציתי את זה ונהנתי מזה. בכיתה י"א התחלתי את הלימודים האקדמיים רשמית, למדתי 3-4 פעמים בשבוע מהבוקר עד הצהריים/ערב, הברזתי מהבצפר מלא כי לא באמת הרגשתי שאני עושה שם משהו וגם היה תירוץ שתמיד תפס אצל המורים - אוניברסיטה, ומפה הם יכולים להמשיך לחפש אותי איפה שבא להם. אז כן בהתחלה זה היה כיף ואחרי סמסטר ראשון נכשלתי בכל מועדי א' הייתי בשוק ולא הבנתי באמת למה נכנסתי מהפערים מהתיכון והבגרויות לרמה של לימודי האקדמיה.אז בסדר, למרות שהייתי על סף שבירה ופרישה, ידעתי שאני כן רוצה את זה (אבל האמת שאולי יותר פחדתי לאכזב את המשפחה שלי שתמיד עודדה אותי ותמכה בי).

היום אחרי שכבר סיימתי י"ב ואני בשנה האחרונה לתואר (כרגע בדחיית שירות). ההישגים שלי בתואר לא מרשימים במיוחד ואני בכללי די מבואס מכל התהליך, כבר בכיתה י' (עוד לפני שהתחלתי את התואר) הייתה לי אופציה ללכת לתוכנית שאני מאוד אוהב ומתחבר לחומר הנלמד שם ויכל להביא אותי למקומות אחרים משאני היום, אבל עשיתי את ההשוואה בין זה לתואר ראשון, וחשבתי שתואר ראשון יותר נחשב. אולי הוא באמת כן אבל הוא לא העניק לי את מה שרציתי, את תחושת ההשכלה והחוכמה והלמידה החוויתית, אלא הפך אותי למכונת חרישה למבחנים.

בגיל 16 היה קשה להתחבר בין כל הסטודנטים ובהתחלה הסתכלו עליי מוזר, היום מקבלים אותי אבל אני עדיין לא יכול להגיד שאני מרגיש חלק מהם (גם בגלל הדרך העקומה שבה העברתי את השנתיים הראשונות). בהלך סוף י"ב הבנתי שאולי טעיתי, אולי ביטלתי את הנעורים שלי לטובת התואר, שלא יברח לעומת הנעורים. בנוסף, לא שקלתי אופציות אחרות (עתודה, למשל).

אז כן עכשיו בשנה השלישית שנשאר לי לתת בוסט אחרון, ואני לא נותן אותו, אין לי מוטיבציה והדבר שאני הכי חושש זה בעצם אם לא אצליח לסיים את השנה ובסוף בשביל מה עשיתי את כל זה? למה בזבזתי את הנעורים שלי ולא נהנתי כמו כל הנערים בגיל הזה והקדמתי את זמני בלימודים אקדמיים.

תמיד אמרו לי ההורים: "עדיף ללמוד 18 שנה ואז להנות כל החיים, מאשר להנות 18 שנה ולסבול כל החיים" אבל העולם היום הוא שונה: הטכנולוגיה של היום מחייבת ללמוד תמיד ולחדש את הידע על מנת להצליח, או שלהפך, לא בהכרח חייבים ללמוד בשביל להצליח, וגם אם לא נהיה הגאון הבא אפשר להעביר את החיים בסיפוק וביטחון כלכלי. (כמובן שזה תלוי במזל ובאופי של אותו בנאדם, במקרה שלי אני לא חושב שהייתי מצליח, אבל אולי זה כתוצאה מכך שלא באמת התבגרתי עם בני גילי, אלא עם כאלה שמשכילים ולא מחפשים את הדרכים לפרוץ לעולם החדש.)

בכל אופן אני בתקופה מאוד דחוסה ועמוסה ונמאס לי כבר מכל הלחץ הזה וחוסר המוטיבציה.
אשמח לשמוע כל דבר שיש לכם לאמר בנושא.
תודה על הקריאה והזמן שלך :)