איך אני מציל את אחי מכל הסיפור הזה? אני מרגיש שאני זורק אותו לכלבים כשאני עוזב

שלום, שמי אנונימי ואני בגיל 19.

מה שאני הולך לכתוב ארוך מאוד, ואני מקווה שיש בכם הקוראים את הסובלנות לקרוא ולעזור לי.

במשך כל חיי חייתי בסבל מתמשך.
אני בן לשני הורים בסביבות גיל ה 50 ויש לי אח בן 11.

אתחיל מההתחלה,
כשהגעתי לעולם הייתי ילד תם כמו כולם,

אני זוכר את עצמי כילד עם הרבה ביטחון עצמי בגיל 4-6 (רוב הילדים לא מצליחים לזכור את עצמם בגילאים האלה אבל משום מה אני כן). הייתי תמיד אקטיבי ולא פחדתי מאף אחד בגן, הייתי חבר של כולם וכולם אהבו אותי.

הייתי מאובחן כילד עם סוג של בעיה רגשית (לא ידוע לי מה בדיוק וגם להורים לא), אז ההורים שלי התייעצו עם מטפלים והחליטו לשים אותי בגן מיוחד. כשהייתי קצת לפני תחילת כיתה א' הוריי החליטו להפסיק את כל סוגי הטיפולים ששמו אותי בהם ולשלוח אותי לבית ספר רגיל כמו שאר הילדים בשכונה (בניגוד להמלצת המטפלים שלי).

כשהייתי בגיל 6 (כיתה א') נחשפתי למקרה האלימות הראשון בין הוריי (או לפחות המקרה הראשון שאני יכול לזכור). בגיל 6 עמדתי בפינה, צופה בהוריי מקללים, דוחפים ומרביצים אחד לשני. אני לא יודע מה הייתה הסיבה לכך עד היום.

המורה שלי בכיתה א' שמה לב שאני לא במיטבי ולקחה אותי לשיחות, לאט לאט היא הבינה שמשהו קורה בבית. סיפרתי לה כל מה שראיתי.
אני זוכר שהזמינו את אבא שלי לחקירה במשטרה בעקבות זה והוא היה עצבני, והרגשתי רע שבגללי הוא מרגיש ככה, כי אם לא הייתי מדבר הוא לא היה עצבני.

מגיל 6 ועד היום אני חי בחוסר ביטחון עצמי מחוץ לבית, היום אני תמיד מנסה לשפר אותו אבל הצלקת נשארת. מה שמטריף אותי הוא שרק בבית יש לי ביטחון ובחוץ לא.

בהמשך השנים שבהן התפתחתי זכיתי לצפות במקרי אלימות נוספים. ההורים שלי ראו שרע לי והם החליטו להביא לי אח קטן, שאני אוהב אותו יותר מכל דבר בעולם. אבל מה, למה רק אני לא מבין איך אפשר להכניס עוד ילד לסיטואציה כזאת?!

כשהתבגרתי הייתי ילד חסר ביטחון מוחלט. כולם ירדו עליי בבית הספר, הייתי שמן ומנוון, ה"חברים" שהיו לי לא באמת היו חברים שלי, הם רק גרמו לי סבל. הייתי תלמיד גרוע. את שנות הבגרות שלי ביליתי בלראות טלוויזיה ולאכול ג'אנק פוד. לא הייתה לי שום סיבה לקום בבוקר, חוץ מלראות את אחי גדל.

כשהגעתי לגיל 17 החלטתי לעשות שינוי בעצמי, לקחת את עצמי בידיים ולהוריד את כל השומן הזה שצברתי. מאז אני 30 קילו פחות. אבל המשקל לא מעניין אותי. ההישג הכי גדול שלי בתהליך הזה היה פיתוח חשיבה רציונלית. מאז ועד היום אני דבק במטרות שלי, אני עושה הכל כדי להשיג את מה שאני רוצה ואני לא מוותר.

אני עדיין חי בבית שלי, ההורים לא אלימים כמו פעם אבל האווירה עדיין קיימת. אני אדגים:

כשאני קם בבוקר הדבר הראשון שאני שומע זה את אח שלי ואמא שלי מקללים ורבים כמו ילדים קטנים על שטויות (התארגנות לבית ספר בעיקר). אחר כך אני בדרך כלל סוגר את עצמי בחדר ומתעסק בעניינים שלי.

כשאני פותח את הדלת בערב ויוצא החוצה בדיוק אבא שלי חוזר מהעבודה מתוסכל מעוד יום ארוך חסר טעם, מתחיל לריב עם אמא שלי על שטויות. והם כולם רבים ביניהם, אמא, אבא ואחי.

אני עד היום ניסיתי לגרום להוריי להתגרש אך ללא הצלחה, אמי מחזיקה את אבא שלי באזיקים, היא נשארת באיזור הנוחות שלה וחושבת שהיא יכולה לשנות אותו. אני תומך באבא שלי, אני רואה בעיניים שלו שהוא רוצה לצאת לחופשי אבל מה שתוקע אותו זה אנחנו, וזה מתסכל.

אני מנסה להסביר להם שבלי להתכוון הם פוגעים בי ובאחי. למזלי אני בקרוב עוזב את הבית ויוצא לדרך חדשה. אך אחי נשאר שם לבלות עוד 7 שנים לפחות. אני יודע שהוא לא יירצה לצאת מהבית, כי יש לו חברים טובים בשכונה והוא לא ירצה לעזוב אותם בשום מחיר.

אך בינתיים אני צופה באותו גלגל מסתובב שוב ושוב, כל יום, ללא הפסקה, מריבות וצעקות, כפייה דתית (מצד אמא שלי, לא ניכנס לזה זאת בעיה נוספת), תסכול ומרירות, אלימות פיזית ומילולית.

במקביל אני רואה את אח שלי בן ה11, חי את זה, כמו שאני חייתי את זה עד היום ואני נשבר. אני לא יכול לתת לזה לקרות, אני מרגיש שאני זורק אותו לכלבים בזה שאני עוזב.

מה עליי לעשות?