יום הולדת 25 לבד בבית, האם זה לגיטימי?

שמי תומר ואני בן 25 . שבוע שעבר ,יום שישי, היה יום הולדתי ה25 - הייתי לבד בבית.
האם זה לגיטימי? נראה לי שזה קצת מוזר ולא אופייני לבחור בן 25 להשאר בבית לבד במקום לצאת עם חברים לחגוג באיזה בר ובעיקר לשמוח .
עד לפני הצבא היו לי כמה חברים טובים -היינו מעין חבורה בחטיבה שהמשיכה עד התיכון. אחרי הגיוס לצה"ל,כל אחד המשיך לדרכו . נותרתי עם 2-3 חברים טובים שהמשיכו איתי ,אבל אחרי שהשתחררתי גם הם נעלמו - 2 ידידות שלי מצאו בן זוג והחליטו שכבר אין להן זמן כנראה אליי והן עסוקות עם החבר שלהן.
זאת לא פעם ראשונה שאני לבד ביום ההולדת. כבר שנה חמישית לדעתי. היום זה קצת מקבל יותר משמעות , משום שאני בן 25 זה מספר מיוחד. חצי יובל אומרים .
אני בדיכאון קצת ומרגיש נחות עקב כך שאני לא כמו רוב בני גילי. אני מודע לכך שזאת בחירה שלי , אבל מצד שני משהו בתוכי כואב להשאר בבית ולהעביר את יום ההולדת כ"עוד יום" במקום לשמוח ולצאת ולחגוג.
הייתי רוצה להשתנות ולהכיר יותר אנשים. יש לי בעבודה עובדים שאני בקשר איתם אבל זה מתחיל ומסתיים רק במשמרת של 8 שעות ולא נפגשים אחרי שעות העבודה.
אתמול מישהי שאני מכיר הציעה לי לבוא איתה ועם חברים שלה למסיבה בתל אביב, אבל הרגשתי עייף אחרי יום העבודה ולא היה לי חשק לצאת. זאת הייתה בחירה שלי כמובן לסרב.
בנוסף, אני מגדיר עצמי כהומוסקסואל. נמשך לגברים. ההורים שלי יודעים ,אבל לא מקבלים אותי . כשאני כבר בוחר לצאת מהבית הם תמיד שואלים"עם מי אני הולך ולמה?" בצורה מאד חשדנית . חושבים שאני יוצא לעשות סקס ולהשתולל עם גברים . כשבסך הכל אני רוצה לשבת עם מישהו שהזמין אותי לבירה /כוס קפה.
אני מודע לכך, שאולי אתם חושבים" רגע, מדובר בבחור בן 25 או בחור בן 15?הוא כבר "ילד" גדול -למה ההורים מתערבים לו? " ובכן, זה המצב. בעבודה מציעים לי לעזוב את הבית ולעבור לגור לבד כדי ליצור לעצמי עצמאות ולחיות את חיי כפי שאני רוצה. כמובן שאני רוצה לעזוב את הבית ולא מרגיש שנוח לי בו , אבל אני מפחד . מפחד מעלויות שכר הדירה הגבוהות(במיוחד שאני מתחיל ללמוד תכף ולהוציא קרוב ל100 אלף שקלים על תואר, ואני מפחד שאפ אעזוב -ההורים ינתקו איתי קשר, כפי שאמא שלי איימה שאם אעזוב לת"א ואחליט לחיות "עם המפגרים האלו" (הכוונה שלה להומואים אחרים ) אז אני יכול לשכוח מהמשפחה . היא טוענת שאם "אבחר" להיות הומו(כאילו שזאת בחירה) , אז אגזור על עצמי חיי בדידות ללא ילדים ואהיה ממורמר .זה נכון שלהיות הומו זה לא קל בכלל-להביא ילדים זה לא קל כפי שקל לסטרייטים להביא. ובכלל הקהילה הגאה מאד קשה - לא פשוט למצוא בן זוג אם אין לך את הגוף המושלם. פשוט פוסלים על בסיס שטחי וחיצוני. כל זה גורם לי לשמור על " מקום הנוחות" הזה - לקום בבוקר , אוכל מוכן שאמא הכינה, בגדים נקיים שהיא כיבסה ,ללכת לעבודה ולחזור הביתה לחדר נקי -נטול דאגות מבחינת הבנק והוצאות כלכליות, אבל הדאגות האחרות קיימות- מה יהיה איתי בעוד 5 שנים? האם אמשיך לגור אצל ההורים כך בלי להתפתח?
אני באמת לא יודע מה לעשות. אני אדם אינטיליגנט , נראה טוב , לא חסר לי דבר ולכן מדובר בהפתעה מבחינתי שזה המצב שלי. מי שלא היה במצבי בעבר , לא יכול לשפוט. לקום ולעזוב מקום שטוב לך בו אבל מצד שני אתה מרגיש שהוא תוקע אותך -זה מאד קשה .אני מרגיש בין הפטיש לסדן. לא טוב לי בבית כי אני לא מתפח, אבל גם לא טוב לי גם ב"קהילה הגאה" - בנים שאני מעוניין להכיר למטרת קשר / סקס דוחים אותי רק בגלל שאני לא חטוב עם ריבועים. אני לא שמן - גוף רגיל, אבל עדיין חווה דחיות מרובם.
אשמח בכל זאת לקבל מכם תגובות ולשמוע דעתכם. תודה רבה.