חרדה חברתית. האם יש תרופה לקללה הזו? בקרוב מתחיל קורס ללימוד לפסיכומטרי ואיני יודע איך להתנהל שם בחברה

שלום כולם
מה נשמע?
מקווה שהכול בסדר איתכם
תודה שנכנסתם לשאלה שלי

לפי הכותרת אני משער שניתן להבין את העניין אבל אני אפרט.
אז אני אנדי (שם בדוי). בן 21 ולפני שלושה חודשים סיימתי את שירותי הצבאי כמש"ק שלישות מתנדב.

עד גיל 7 הכול היה נורמלי אצלי. הייתי ילד רגיל ונורמלי כמו כל הילדים. אבל אז הגיעה כיתה ב'. הכיתה המסוייטת שהרסה לי את החיים.
מה כל כך נורא בכיתה ב' אתם שואלים?
אז תתפלאו לשמוע שילדים יכולים להיות מאוד אכזריים. זה התחיל בכך שילדים מהשכבה התעלמו ממני לגמרי. גם ככה הייתי מאוד אבל מאוד ביישן והמאמצים שעשיתי כדי להתחבר הלכו ונעשו קשים יותר. כך הגעתי למצב כזה שבמשך שנה שלמה ילדי הכיתה פשוט התעלמו ממני לחלוטין. בכל יום אימא שלי שאלה אותי "מה עשית בהפסקה?" אבל במקום לומר לה שרק ישבתי בצד ולא עשיתי כלום אמרתי "אני לא זוכר". השנה עברה והגעתי לכיתה ג' וההתעלמות שלי התסיימה
בהתחלה שמחתי שילדי הכיתה סוף סוף שמים לב לקיומי. אחרי שנה שלמה שבמהלכה ניסיתי להתחבר עם כולם (במיוחד עם מלך הכיתה) הרגשתי מעולה להיות ילד שמכירים. רק חבל שזה במהרה הפך לניצול טוב הלב והתמימות שלי. במשך אותה שנה פשוט נתתי לילדים לנצל אותי בכל מני דרכים שונות רק כי בסך הכול רציתי חברים. אבל עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי ש"הכול יהיה בסדר. אחרי הכול הם אוהבים אותך". לא הבנתי עד כמה טעיתי. בכיתה ד' המצב השתנה.
אם מקודם ניצלו אותי עכשיו הניצול הפסיק וזה הגיע לשלב מתקדם יותר: בריונות והצקות. הפכתי לקורבן הבריונות המועדף של השכבה ובמהלך שלושת השנים הבאות זה רק החמיר. זה התחיל מקללות, הגיע למצב של חרם ואפילו לאלימות פיזית. אני זוכר את היום הזה בכיתה ה' ששני ילדים מהכיתה הצמידו אותי לקיר בשירותים והשלישי פשוט ניסה לשפוך עליי שתן. או הפעם הזאתי שניסו להטביע אותי בבריכה...
שלושת השנים האלו היו מאוד קשות. הן שברו לי את האשליה שהכיתה אהבה אותי. וגם בבית לא היה טוב. בכיתה ד' אימא שלי ספגה ארבע טרגדיות באותו החורף: אבא שלה נפטר עקב רשלנות רפואית, היא קיבלה ורטיגו, היא פוטרה מהעבודה ואחרי נסיונות רבים של להכנס להריון שני, היא עברה הפלה והעובר מת (וכך גם מת הסיכוי הקטן שלה להריון נוסף). אבא שלי שגם ככה אף פעם לא היה האדם הכי רך בעולם האשים אותה בזה והוא התחיל להיגעל ממנה. והוא התחיל להיגעל גם ממני. ואז פשוט התחילה תקופה שאבא שלי התעלל בי נפשית. הוא ידע איך להפחיד אותי ולעשות עליי מניפולציות כדי שאעשה מה שהוא רוצה. כמובן שההורים שלי התחילו לריב כל הזמן ובגלל היותי בן יחיד זה השפיע עליי לרעה.
ההתעללות בבית ובבית הספר דפקו אותי בכל המובנים. הילד הקטן, החמוד והשמח שהייתי בעבר פשוט הפך לילד שקט, מופנם, ביישן וחסר ביטחון עצמי. הפכתי לאיזה פריק מתבודד שלאף אחד לא אכפת. לא להורים ולא למורים. סבתא שלי נסתה אין ספור פעמים לשכנע את אימא שלי להעביר אותי בית ספר. אבל לא היו בתי ספר אחרים באותה השכונה.
אחרי שנגמרו חמשת שנות הסבל ביסודי, הפכתי לסוג של אדם מביך חברתית. בחטיבת הביניים רציתי להכיר חברים חדשים אבל אז פתאום קלטתי: אני מפחד מהחברה. אני מפחד מחברי לכיתה. אני מפחד מאנשים. פתאום העולם החיצון התחיל להראות לי כל כך מפחיד ומרושע. מרגיש כאילו כולם רק בוחנים אותי ומחכים לראות אותי נכשל.
בגלל זה לא כל כך הסתדרתי בחטיבת הביניים. לא הייתי קורבן בריונות אבל בגלל הבורות החברתית שלי פשוט מצאתי את עצמי במצב כזה שבו לא כל כך מחבבים אותי. בכיתה ח' המצב הפך ליותר נסבל כאשר התחלתי לשתוק. פשוט לדבר כמה שפחות ולהשמיע את הדעות שלי כמה שפחות . ואם הדעות שלי סוטרות דעות של אחרים, פשוט לא הייתי אומר אותן ואפילו הייתי משנה את הדעות שלי רק כדי שאנשים יאהבו אותי.

התיכון היה יותר נסבל. כנראה בגלל שההורים שלי התגרשו והמרחק שנוצר ביני ובין אבי תרם לי. כן הסתדרתי עם חברי לכיתה אבל עדיין הרגשתי סוג של פחד ושונות. שמתי לב שאני ממש לא עצמאי בניגוד לאחרים. הייתי מאוד תלותי באימא שלי. כאשר שמתי לב לזה התחלתי להכנס לתוף תקופת דיכאון. באותה התקופה גם אובחנה אצלי אפילפסיה. שמנתי הרבה והגעתי למצב של מעל מאה קילו. אחרי דיאטה רצינית ירדתי והגעתי למשקל התקין.

התיכון נגמר, הבגרויות עברו בשלום והן טובות מאוד. עקב עניין של החרדה חברתית שלי קיבלתי פטור משירות אבל בכל זאת בחרתי להתנדב.
בהשתלמות המתנדבים ראיתי איך כולם הצליחו להתחבר אחד עם השניה ישר על היום הראשון. ורק אני הייתי השקט. ממש כמו דג. ובכל הפעמים שרציתי לומר משהו פשוט לא ידעתי איך להוציא קול מהגרון שלי ולא ידעתי איך להשתלב עם אנשים אחרים. אחרי חמשת ימי ההשתלמות הגעתי למשרד השלישות בו שירתתי.

וזו הייתה הפתעה. הגעתי למשרד מגובש עם אנשים מאוד איכותיים. התחברתי עם כל המשרד. פעם ראשונה שבאמת אנשים זכו להכיר אותי וסוף סוף אנשים אהבו אותי בלי שום קשר לדעות שלי או למראה שלי. ואפילו שתי חיילות מהגף אמרו שאני נראה טוב. פגשתי את החבר הכי טוב הראשון שלי (שהפך לאהבה הראשונה שלי למרות שהוא לא יודע את זה...) המפקדים שלי אהבו אותי, אני שלטתי בצורה מדהימה בתפקיד. ואפילו קיבלתי תעודת חייל מצטיין ממפקד הבסיס. לעולם לא חשבתי שאגיע למעמד כזה. ישר הבנתי שדווקא כן יש בי דברים טובים. כמו כנות, טוב לב והרצון לעזור לאחרים ולראות אותם שמחים ומאושרים. וכמובן שאנשים פשוט מתו מחוש ההומור שלי ומהסרקזם החד שלי והבנתי שזה שאני גיק דווקא די טוב. באמת הייתה לי תקופה יפה.
אבל זה לא שינה הרבה דברים. אולי התבגרתי במהלך השירות והפכתי לאדם יותר רגוע, שליו ובוגר. אבל עדיין אני מרגיש את המחסור בעצמאות. ועדיין אני מרגיש את הפחד הזה בכל פעם שאני נאלץ איכשהו לדבר עם אנשים זרים לחלוטין. אני מרגיש שאין לי את הכלים הדרושים כאדם בוגר ונורמלי.
כי אני לא אדם נורמלי
אני פריק
אני מוזר
אני מעוות
אולי בצבא נראיתי נורמלי אבל אני לא. אני אדם מקולקל חסר כל תכלית
אתם קולטים שמעולם לא התנשקתי?
אני פאקינג בן 21 ועדיין אני בתול שפתיים!

בקרוב מאוד אני מתחיל קורס לפסיכומטרי. קורס שחיכיתי לו הרבה זמן. החלום שלי זה ללמוד קולנוע ולהיות תסריטאי ובמאי. אני היום מתאמן על תסריטים שאני כותב ואנשים אומרים לי שהם מדהימים.

אבל אני מפחד מהקורס
איך אני אוכל להתחבר לאנשים מבלי שיחשבו שאני סנוב?
איך אני אוכל להגיע למצב שאנשים רוצים להיות בחברתי?
איך אני מתגבר על הפחד הזה ממפגש עם אנשים שאני לא מכיר?

למה אני צריך לפחד בכל פעם שאני רואה אנשים?
למה אני צריך להרגיש כזה חסר אונים במצבים שאנשים נורמליים היו מסתדרים בהם יופי?
למה אני צריך להרגיש רע עם עצמי כל כך?
למה אני צריך לסבול את הקללה הזו שנקראת חרדה חברתית?

יש ריפוי לדבר הזה בכלל?

כי בסך הכול אני רוצה דבר אחד
אני רוצה שאנשים יאהבו אותי