ההורים מאוכזבים ממני שלא יצאתי לקצונה, לא יכולה להתמודד עם זה

היי לכולם,
אני בת 19 וחצי ויש לי שני אחים גדולים שכבר סיימו צבא כלוחמים.
ההורים שלי מאוד רצו שהם יהיו קצינים והם לא היו קצינים, ועכשיו אני מאין "התיקון למה שלא קרה איתם".
אני כרגע משרתת כמפקדת טירונים וההורים שלי מאוד מאוד רצו מאז ומתמיד שאצא לקצונה (אצל אבא זה יותר מובהק).
הוא לא הפסיק לרמוז, לדבר על בהד 1, לדבר על קבע, הוא בנה על זה ברמות וזו גאווה ענקית במשפחה שלנו, גם כי זו משפחה מרוקאית והמשפחה המורחבת היא גדולה ואם הייתי יוצאת לקצונה אז גם הייתי הקצינה הראשונה במשפחה שזה באמת "וואו" .
לא אפרט כמה הם כמהים לזה שאהיה קצינה, אבל כשרציתי כבר היה מאוחר מדי ואמרו לי שאני חריגת פזם ולכן אין אפשרות. שלא נדבר על שברי מאמץ נוראיים ודלקות פרקים.
אתמול נכנסתי לשיחת קידום עם המ"פ והיא אמרה לי את הלא, אבל שיושב ותפור עליי סמלת ואפילו רס"פ בעוד כמה חודשים.
היא קבעה שאני מקבלת קידום ואת המחזור הבא אני פותחת כסמלת מחלקה.
באיזשהו מקום היתה לי הקלה שיש לי וודאות, ועמוק בפנים לא בטוח שרציתי להיות קצינה בשביל עצמי כמו שרציתי בשביל לא לאכזב את המשפחה.
התקשרתי לאמא שלי לספר לה שקודמתי להיות סמלת מחלקה והיא ענתה כזה בבאסה "טוב... יפה". וזה היה פשוט מעליבבב!!!!
היום ניסיתי לשווק לה את התפקיד וכמה הוא טוב וכל מה שהיה לה זה להגיד לי "ואם בכל זאת את מנסה להגיש בקשה לקצונה כחריגה?"
השיחה הזו פשוט נגמרה בריב כי התעצבנתי שבמקום לפרגן הם רק מוציאים לי את הרוח מהמפרשים.
ואבא שלי?? בכלל.. אני מרגישה כאילו לספר לו שלא אהיה קצינה זה כמו לצאת מהארון. בדיוק ההרגשה.
הם פשוט.. מה זה הוציאו לי את הרוח מהמפרשים.. הם פינצ׳רו לי אותם. אין מילה אחרת.
אני לא מצליחה לשמוח מהקידום הזה כי אני רק עסוקה בזה שזה לא שווה שאין מאחוריי אפילו תמיכה. כל המשפחה המורחבת וכל האמא אבא סבא סבתא דודים דודות, כולם כל כך יתאכזבו. ואני יודעת שאני צריכה לעשות מה שטוב לי אבל יש גבול!! כמה מצפים ממני ואז מתפלאים שאני לא עומדת בכל הציפיות! אוי ואבוי לי אני הגעתי בחיים שלי רק לסמלת מחלקה ולא לקצינה?? אוי ואבוי. לא נורא גם שלא ארקוד בחתונה שלי. שאצא מהצבא על כיסא גלגלים מרוב מאמץ פיזי. העיקר שיהיו לי ארונות על הכתפיים.
פשוט קשה לשמוח וקשה להנות מהקידום ואני כל כך כועסת על זה שככה הם רואים את זה. אני יודעת שהם תופסים ממני, אבל יש לתפוס ויש לתפוס.
אני פשוט לא יכולה לצאת מהבאסה שאין לי גיבוי מאף אחד ואף אחד לא מפרגן לי שקודמתי להיות סמלת גם אם אעשה רק שנתיים צבא. די עם היציאות האלה על קצונה, זה לא מאסט לעזאזל .
עידודים, עצות, רעיונות איך לפעול... יתקבלו בברכה.
תודה !