זאת חרדה חברתית או פשוט ביישנות?

אני יודעת שרובכם לא רופאים או פסיכולוגים, אבל אין לי אפשרות ללכת לאחד כזה, ואולי מישהו מכם קצת כן מבין בזה (בזכות ניסיון או פשוט ידע) ואני רוצה להיות מודעת יותר לעצמי והגדרת הבעיות שלי.
אני רוצה לדעת אם מה שיש לי זאת סתם ביישנות או חרדה חברתית..
אז דבר ראשון, לדבר מול הרבה אנשים מעורר בי פחד ענקי. הידיעה שהרבה אנשים מסתכלים עליי או מקשיבים לי הורגת לי את המילים בראש ויש לי בלאק אאוט והכל נעלם ובאותו רגע אני פשוט שוכחת כל מה שאני יודעת, כל מה שרציתי להגיד, או מה קרה בכלל בחיים שלי עד עכשיו. אני תמיד לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יכולה להתחיל להזיע ולרעוד ולהרגיש שאני יוצאת מכלל שליטה בתוך תוכי.
לפעמים אפילו מול חברות שלי אני לא מרגישה הכי נינוחה בעולם לדבר. אבל לפעמים כן.
לפנות לזרים לפעמים אין לי בעיה, ולפעמים זה מפחיד אותי. תלוי גם במצב הרוח שלי.
אין לי בעיה לאכול ולשתות בפומבי, אבל אם יסתכלו עליי עושה את זה אני ארגיש לא בנוח.
לגשת לבעל סמכות ולדברלשאוללהגיד על משהו נוסף אני תמיד מפחדת ותמיד נמנעת מזה.
אני תמיד מכינה את עצמי נפשית לפני שאני עושה שיחת טלפון, עם כל אחד- אפילו עם חברה. חוץ מההורים שלי. ואם זה מישהו זר או לא קרוב אליי- אני מפחדת מאוד ונלחצת. למרות שמתקשרים אליי או אני מתקשרת רק פעם בשנה.
אין לי בעיה להיכנס לחדר שכבר יושבים בו, למשל אני לא מפחדת לאחר לשיעור. אני רק מפחדת שאין שולחן פנוי ואצטרך לשבת ליד מישהו ואפחד שהוא לא ירצה ואני אף פעם לא יודעת אם פשוט לשבת או לשאול אם אפשר לשבת. ואם מישהו יפנה אליי בזמן שאני נכנסת ואצטרך לענות אני ארגיש לא בנוח בכלל ולא אדע מה להגיד.
כשאני מדברת עם בן אדם אני כל הזמן מנסה לשים לב אם אני נשמעת טיפשהלא מעניינת וכדומה. ואני מנסה לראות על אנשים מה הם עלולים לחשוב עליי באותו הרגע.
יותר מדי קשר עין (לפי איך שאני מפרשת כ"יותר מדי") מרגיש לי כמו מגע בסיר רותח.
לגשת לקבוצת אנשים (למשל במטרה להכיר אותם קצת וסתם לשוחח ולדבר) אני מפחדת ובדרך כלל נמנעת. ובמיוחד אם יש גם בני- מה שקצת מטומטם, אבל אני מפחדת ליצור אינטראקציה עם בנים.
מה שלא מעורר בי בכלל שום דאגה זה בכללי לצאת מהבית (אבל לפעמים לא מרגישה בנוח כשיש הרבה מכוניות ופקקים ואז אני מרגישה שאנשים בפנים מסתכלים עליי), לטייל במקומות ציבוריים, לקנות בקופה, לאכול במסעדה, לעלות על אוטובוס, כשפונים אליי לשאול שאלה- גם זרים, להימצא במקום ציבורי מלא באנשים (פשוט שלא אהיה במרכז ולא כולם יסתכלו עליי בבת אחת).
ומה שכן מעורר בי פחדים, זה בא לידי ביטוי בדרך כלל יותר במחשבות, דאגות והתנהגות (=המנעות) מאשר השפעה פיזית. רק דיבור בפני הרבה אנשים יכול לגרום לי לחוש חרדה ענקית עם דופק לב מואץ ונשימה לא סדירה והכל. אבל כל השאר שמעלה בי חששות, לא גורם לתסמינים פיזיים ולפחד נורא קשה. אלא יותר בדאגה, חוסר ידיעה מה להגיד ואיך להגיב, והמנעות.
ואגב, גם כילדה קטנה הייתי מאוד מפחדת לגשת לאנשים או לדבר בפני אנשים. מגיל 4, אולי אפילו 3.
זה נשמע כמו ביישנות או חרדה חברתית? תודה לעונים.