מרגישה לבד, בדידות מחניקה, בלתי נסבלת. מרגישה שנאה עצמית שאוכלת אותי מבפנים

לא יודעת בכלל מה לכתוב פה..איך להסביר את עצמי בצורה הטובה ביותר..
אני אבודה, שבורה, ואיבדתי משמעות לחיים.
אני כבר תקופה ארוכה מרגישה שאני רוצה להיעלם, אבל מנסה ממש בכוחות הנפשיים האחרונים לחזק את עצמי. עכשיו נשברתי...
מרגישה לבד, בדידות מחניקה, בלתי נסבלת. מרגישה שנאה עצמית שאוכלת אותי מבפנים, כי נמאס לי להיות אני...
אני חושבת שאם לא הייתי מפחדת מהכאב ומהלא נודע, הייתי אולי מסיימת את חיי.. כי הכאב שאני חשה לאחרונה קשה מדיי, מרסק, ואני חלשה. לא חזקה. חלשה.
אני מרגישה שאין יותר תקווה לאושר... שאין סיבה כבר לנסות להיות אופטימית, כי אני לא בנאדם כזה.
נמאס לי לצאת לברים, להשתכר כדי לשמוח לא באמת, לרקוד כדי לחייך חיוך צבוע, ולגלות שרוצים אותי רק כי יש לי ציצי וכמה חורים בגוף. תמיד חיכיתי בסבלנות כדי אולי מתישהו להרגיש נאהבת, נאהבת באמת, אבל איך מישהו יוכל לאהוב אותי כשאני בקושי יכולה לסבול את עצמי?
נמאס לי ליצור קשרים עם אנשים ולנסות להיות חברותית, זה נהיה חסר פואנטה.. אני תמיד נותנת את הנשמה למי שבאמת חשוב לי, אבל בחיים לא מקבלת את אותו היחס בחזרה..
כואב לי בטירוף. קשה לי לנשום. אני לא נרדמת, ורק בוכה בוכה ובוכה. ואם אני לא בוכה, אז הכאב עדיין שם במעומעם, אוכל אותי.

אני תמימה, טיפשה, ונותנת לאנשים לשחק עליי... מזל שאני פחדנית ולא נותנת יותר מדיי, למי שמצליח להבין למה אני מתכוונת.
זה אומנם גורם לי להיות עדיין חסרת ניסיון על אף גילי, אבל לפחות פגועה טיפה פחות.

לא יכולה לסבול גם את הצבא. ניסיתי קבן, אבל זה חסר תועלת. כבר לא משתדלת לשדר שמחה... זה גם חסר תועלת. הצבא מנצל אותי עד תום, ואני כבר לא יודעת איך אפשר להמשיך לסבול את זה. לא יודעת איך לחזור לבסיס.
אני מניחה שהמצב הנפשי הגרוע שתמיד איכשהו היה קיים באופק, החמיר בצורה די הזויה בצבא. וכמובן שדווקא אני נדפקתי בתפקיד הכי גרוע שאפשר, ואיכשהו הצלחתי לסבול אותו כמעט שנתיים (עם המון דמעות ונדודי שינה)
לפעמים אני מדמיינת את עצמי נפגעת רק כדי שהצבא לא יוכל לנצל אותי יותר...כי נוצלתי כבר יותר מדיי.
נשאר לי חודשיים בערך במקום הזה, אבל זה מסוג הדברים שאי אפשר לסבול יום נוסף בהם.. וגם כשאשתחרר, מה זה ייתן לי? אני אהיה מאושרת? לא. אני אצטרך לנסות לבנות את החיים שלי מ-0, ואין לי כוח גם לזה, כי בכל מקום אני יודעת שיהיה לי חרא, ואני אהיה עצובה ומדוכאת וכנועה למערכת.
מרגישה שאני משתגעת, מאבדת את זה.
לא יודעת מה לעשות...נפלתי לתוך תהום מפחיד של עצב וחוסר תקווה