נמאס לי. קשה לי ואני עייפה.
אני עושה שירות לאומי כבר שנה שניה, במקום שאני מאוד לא מתחברת אליו. רציתי לעשות שירות של שנה בגן אבל המליצו לי במקום לעשות שירות בסביבה פחות מאתגרת כי אני מאוד עדינה ומפוחדת, ויותר סמכתי על מה שאנשים אחרים אמרו לי מעל עצמי, וכך התחלתי במקום שבו אני כיום.
בינתיים כמה צדדים בי הזפיקו למות. כיום אני מפחדת לדבר, הדיבור שלי מאוד איטי, מהוסס ואני נראית לאנשים מאוד מטומטמת, זאת על אף שבעבר לא זכיתי להערות כאלו על ימין ועל שמאל.
שתדעו לכם שבמקום השירות שלי, אני עונה לטלפון, אומרים שאני סתומה, אני מביטה בדרך מסויימת, קוראים לי סתומה. התחושה היא שחצי מהזמן רק קוראים לי כך. המנהלת, העובדות. בנוסף לזה הבעיה אצלי היא שאני ממש מובכת מהכל, בישנית. השיער שלי, הוא מכסה לי את הפנים, כולם אומרים לי את זה. אני מפחדת שיפגעו בי. אני מפחדת לצאת מהבית.
וזה לא היה בדיוק כך בעבר, זה חלק מהפרעת האישיות שלי.
אני מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטרית, ואני רק רוצה להרגיש רגיל, לחיות כמו כל בחורה רגילה. הרי אין לי אפילו שום קשרים. אין לי חברים כלל.
ואני חוזרת ותמיד מרגישה חוסר תקווה כי כל כך לא נעים לי שמה שאני בקושי מדברת. אני ניסיתי בכל זאת לשחק את עצמי אבל קורה לי משהו כשאני במצב שלא מתאים לאדם שאני. אני מתנוונת, נתקעת ברוטינה ובעיניינים שמרגישים לי חסרי תכלית.
ממוצע הבגרות שלי הוא 95. לאן אפשרי להמשיך מכאן את החיים? אני רוצה שיהיה לי למה לצפות, למה לשאוף.
אני מרגישה שכלום לא הולך לי במקום שבו אני כיום.
יש לכם רעיונות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות