יש לי משפחה לא יציבה, אני מפחדת להביא חבר הביתה, מה עליי לעשות?

אז לא מזמן הכרתי מישהו.
אני לא יודעת האם זה יחזיק, לאן זה יתקדם או לכמה זמן. דבר אחד אני כן יודעת.
שזה רק הזכיר לי שוב למה אני כל חיי מפחדת להכיר גברים.

תראו יש לי משפחה שאינה יציבה.
עזבו את זה שאני אדם שמטבעו מאוד מתודלק מהמשפחה שלו כי זה המקום שמביא לו ביטחון.
למדתי לחיות בלי תלות רגשית שם בגלל כל מיני דברים שעברתי או גיליתי במהלך השנים.
רומנים שאמא שלי מנהלת עם אחרים או דברים שגם פחות נעים לי להגיד בקשר לשאר... אני גם יודעת שלולא אנחנו (הילדים) ההורים שלי לא היו נשואים עדיין. הם לא אוהבים והיו להם משברים קשים במהלך השנים שלפעמים אני אפילו הייתי צריכה להתמודד עם להעביר מסרים בינם כי הם פשוט לא דיברו אחד עם השני. אלה הרבה דברים שאף אחד לא מדבר אבל המצב לא תקין והמשפחה לא ממש "משפחתית".
בחיים הם לא יבואו ביציאה של "טוב אנחנו יוצאים לסרט". לעולם. אין טיולים משפחתיים או בילויים של ההורים... כי אין אהבה. הם יחד בשבילנו ומעולם לא הבנתי למה. אני סתם מסתובבת ברחבי הבית כשאני יודעת דברים שאני לא אמורה לדעת וגיליתי בטעות. אלה דברים שיצרו אצלי טראומות. אני לא מתקרבת לפלאפון של אמא שלי כדי לא לראות בטעות את אחד הגברים שהיא מתכתבת איתו שולח הודעה, פוחדת להסתכל בפלאפונים של כולם.
דברים שאני תמיד אהיה היחידה שאדע. דברים שתמיד אני אדע ואשא ואשמור לעצמי ואף אחד לא ידע (וכן, אלו דברים מוכחים באופן וודאי ולא, אני לא אגיד להם שאני יודעת או אתערב).
יש לי אחים שאחד בן 25 ואחד בן 27... הם עדיין בקטע של בילויים, סטוצים (לא ממש משתפים), מועדונים וכו.. מעולם לא הביאו חברה הביתה. זה פשוט משהו שתמיד היה זר כזה ולא היה משהו חלק מהחיים שלי.
בגלל זה אם אני אביא חבר זה יראה כל כך מוזר וזה יביך אותי ברמות.
אני מאודדד אוהבת את המשפחה שלי על אף כל הקשיים וכל אחד מההורים שלי בנפרד כן אוהב אותי. אבל פשוט היה לי חינוך מאוד שמרני כזה.
אבא שמעיר לי על כל מכנס קצר או גופיה, אמא שעצבנית עליי בטלפון כשאני בלילה אצל חבר שלי שאני אעוף הביתה ולא אשן אצלו בגיל 17... כל זה יצר לי תחושת חוסר נוחות מטורף להביא חבר הביתה. אני גם יודעת שאבא שלי בטח כהרגלו יסתכל עליו במבט בוחן כזה. יש לו קטע כזה בלי לשים לב.
לא יודעת... זה לא שאני מתביישת במשפחה שלי אני פשוט מתביישת במצב שם. לא סיפרתי כאן הכל כי אני מרגישה חוסר נוחות מוחלט. אני לא יודעת מה אעשה ביום בו אצטרך להביא אותו.
זה הבלם הכי גדול שלי. חבר קודם שלי לא הבאתי הביתה וכבר הספקנו להיפרד עד שקיבלתי אומץ.
זה בלם גדול אצלי. גם ביחסים עם בנים. יש לי בלמים מאוד גדולים שמונעים ממני להתקדם עד כדי שאני מתה מפחד להגיע לרגע בו אשכב עם מישהו.
אני בלומה בכל מובן. לא יודעת מה לעשות. איך להתמודד ביום בו אצטרך להביא מישהו. וכל זה מכניס אותי לדיכאון ותחושה של חוסר ביטחון למהלך החיים. אני יודעת שכנראה בשלב מסוים נעבור לגור יחד אבל עד אז... קשה לי.
מה לדעתכם עליי לעשות בנידון?