חייל דתי, מרגיש בודד. איך להיות אני ולא להרגיש תלותי באחרים?

אהלן, אני חייל בן 19. אני אשתדל לעשות את זה קצר כי לא ניתן להאריך כאן כפי שהבנתי, טוב כך לפחות זה היה התכנון אבל פחות הצלחתי.
אני דתי, או לפחות מוגדר כך, בפנים אני מרגיש שאני לא מספיק כזה. אני מחפש את הנקודה מאיפה להתחיל לכתוב בשעה כזאת מאוחרת בעודי בחדר בצבא.
במשך כל חיי חוויתי הצלחות, נחשבתי לילד מאוד מוכשר בחוץ, עשיתי דברים שהרבה לא עשו בגילי. לא היה חסר לי דבר. בבית הספר הייתי שנון, תמיד נמצא בראש ומאלה שאחרים היו מנסים להתחבר אליהם. למען האמת מעולם לא הרגשתי צורך להתלונן ושמחתי במה שיש לי. היום אני מבין שכן הייתי רוצה לשנות דברים מסוימים מהדרך שבה חייתי והייתי רוצה לשפר הרבה תחומים וזה אפילו מייאש לחשוב על זה.
לפני שנתיים וחצי איבדתי את אחי, הקשר שלנו לא היה כל כך טוב, אבל אח זה אח. לאחר האירוע חשבתי ששום דבר לא יעצור אותי, המשכתי לעשות הכל ואימצתי לעצמי רעיון שאני צעיר ואני חייב להמשיך בחיים ולא לתת לאירוע לעצור אותי, אבל האירוע השאיר איתו טראומות כנראה ופוביות שהתגלו רק שהתגייסתי לפני שנה וקצת וכנראה שהיה טוב אילו הייתי ניגש לטיפול, מצד שני אולי זו דרך שאני צריך לעבור בעולם דווקא בצבא בכדי לגלות את עצמי ואת המטרות שלי.
יש משהו נוסף שלא ציינתי וחשבתי באיזה חלק להוסיף את זה, אני הומו, לא נראה כך, לא מתנהג כך אבל עדיין זה אני, ארחיב על כך בהמשך.
במהלך השירות (וקצת לפני הגיוס) התחלתי לסבול מחרדות, ביטחון עצמי ודימוי עצמי ירוד, לא הכרתי את עצמי ולא הצלחתי לקבל את זה. פתאום אני כבר לא בסביבת החיים שמוכרת לי, אלו לא החברים הקרובים שאני אוהב וסומך עליהם. שמחת החיים שלי ירדה ולאחר שינוי מסוים בשירות המצב השתפר אבל לאוו דווקא בשל זה.
אני משרת ביחידה ותפקיד מאוד מסווג, למרות הכל אני לא מצליח לשמוח, קשה לי נורא, אני חווה עצבים מידי פעם ותסכול. ועכשיו לפני שבועיים בפעם הראשונה בחיי חוויתי דיכאון ליומיים ואני עסוק בזה רק שלא יחזור בשנית שאני שוב חוזר ללבד בבית.

לאחר שהצלחתי להתגבר על חלק מהקשיים לתקופה ארוכה הם שוב חזרו ושוב אני בנפילה. אני רוצה לשמוח, להיות בן אדם אחר ולצאת לחיים חדשים, איך עושים את זה? איך אני יודע מי אני בעצמי באמת ומה אני רוצה מעצמי?

אני מרגיש בודד בצבא, מרגיש שאין לי חבר אמיתי שאפשר לדבר איתו, לספר לו על הכל, לצחוק איתו ולצאת איתו, ולא, לא חבר דווקא במובן של זוגיות מבחינתי שיהיה קודם כל חבר, זה קשה כי מעולם לא התמודדתי עם מצב שאני צריך להרגיש בודד. זה גם לא קל להכיר אנשים, נתפסה בעיניי ואולי בעיני אנשים שבמובן מסוים אני פחות חברותי, פחות מצחיק ולצערי זה רק בשל הקשיים שלי בצבא, אני רחוק מהמציאות ומהבן אדם שהייתי לפני הצבא. אני סובל מאוד משיפוטיות והלקאה עצמית.

בתקופה האחרונה אני מרגיש אובססיה קיצונית לקשר עם גבר, כן, כתבתי שאני הומו נכון, אבל מעולם לא הייתה לי אובססיה כמו שאני מרגיש כעת ואני מאמין שזה נובע מהקשיים שלי ומתוך רצון לברוח ולפרוק. אין לי משיכה לגברים נשיים, זה דוחה אותי, לא מתחבר לקהילה הגאה וגם לא ככ בטוח בעצמי על כל הנושא של הזהות המינית, למען האמת אני מאוד שואף להשתנות ולבדוק את עצמי ואני לא מנסה להתכחש, רק להכיר ולראות אם זה אפשרי או לא ולדעת שלפחות ניסיתי.

אני לא יודע מאיפה האובססיה התחילה, כלומר הנקודה הראשונית שהרגשתי אותה אבל ייתכן וזה הגיע מהבדידות. בכל מקרה יש לי אובססיה ללוחמים (בדגש על יחידות מובחרות) וזה פשוט משגע אותי, אני לא מכיר את עצמי ככה, ואני רוצה שזה יפסיק. מאוד קשה לי לחיות בלי גבר, אבל אני מנסה להבהיר לעצמי שזה לא הזמן והמקום הנכון, ואני צריך לתת לעצמי עוד זמן לחכות. האובססיה קשה, מצד אחד יש רצון גדול לשמור על הערכים שלי, האמונה שלי, מצד שני המשיכה והרצון לגבר מאוד מקשים עליי.

אבל כבר כתבתי, אפילו חבר ולאוו דווקא זוגי מרגיש שימלא לי את החסר. אני מרגיש כאילו הדמות של הגבר החזק, החסון, הרציני (כתבתי יחידות מובחרות) ימלאו את החסר וירגיעו אותי, אני באמת זקוק לקשר אמיתי ונורא קשה לי, כי עם המשפחה אין לי קשר טוב ואין לי עם מי לדבר על כל הקשיים שאני עובר מידי יום. אני יודע שיש לי יכולות לעשות הרבה, אני לא אוהב להחמיא לעצמי, אבל אני נראה מצוין ואני יכול בקלות לברוח ולמצוא לעצמי את האחד, אבל אני יודע שאלו לא חיים שאני רוצה לעצמי, אבל שוב יש את הקושי שאני באמת לא יכול להיות עוד לבד, בלי לדבר על כל מה שאני עובר, בלי לספר, בלי לצאת ולהרגיש משהו. יש לי כל מיני רצונות, לחבר שיהיה הומו כמוני, לוחם, דתי ושאוכל לדבר איתו. דיי הבנתם את הנקודה שחוזרת על עצמה שבגדול הכל זה אובססיה ואני מרגיש רצון לחבר, לפני הכל, חבר, לא עניין זוגי דווקא. קשה לי שלוחמים עוברים לידי בחדר אוכל בלי שאוכל להסתכל עליהם ולחשוב אם הם חושבים עליי או שאולי אני מפספס הזדמנות בזה שאני לא מדבר עם זה ועם זה ואולי גם הוא הומו? או איזה מגניבים הם וכו'. אני יודע שזה לא נכון ואני רוצה להפסיק את האובססיה, אבל איך? כאילו היא זו שנותנת את המקום לברוח מהמציאות ושטוב לי היא לא תופיע.

אנסה שוב להדגיש את ההתמודדות, היא מחולקת כך:
- רצון לחבר, חבר לחיים, לאוו דווקא זוגיות, חבר לבוא ולדבר איתו, לצאת איתו ולבלות ביחד, אחד שאפשר לסמוך עליו ולנהל איתו שיחות רציניות. שגם פה יכולה להיות אובססיה אבל לא כמו בדוגמא הבאה.
- מצד שני, אובססיה, רצון לגבר חזק, חסון, קרבי מיחידה מובחרת, או סתם אפילו דתי לוחם (שאני לא יודע אם זה נוגע לראשון כי אני שוב מחפש את הקשר הזה ושיהיה משותף), וזה כבר מתקרב יותר לפן של ההרגשה, לחבק ורק לחוות אבל לא לעומק. זה גם הפן שאני מרגיש צורך להיות לידם, מאוד מקנא למשל בכאלו מיחידה מובחרת על האישיות שלהם ועוד.

אני יודע שזה לא טוב, אני גם לא רוצה את האובבסיות האלו באמת כפי שכבר הבנתם, אבל מה ניתן לעשות ולמה לדעתכם זה קורה? איך להיות אני ולא להרגיש תלותי באחרים?

אשמח לדעת שקולות בנושא, מאנשים שבאמת חושבים שהם מבינים בנושא וגם לאלו שהם בני גילי.
זקוק לעזרתכם, מקווה שהצלחתי להעביר את הנקודה האישית שלי ושאני בעצמי מבין אותה.

לילה טוב ותודה שקראתם הכל!