שלום לכולם.
באוגוסט 2014 אמא שלי עברה אירוע מוחי, לאחר שסבלה מהתמוטטות עצבים ומצבים רגשיים קיצוניים בעקבות בעיות עם אחי, שנטש את הבית והכניס את עצמו לצרות וחובות.
לאחר המקרה עם אחי אמא, שהייתה בריאה אך מדוכאת, הביטה לי בעיניים ואמרה: "אתה חייב להצליח כדי לפצות על מה שאח שלך עשה". הייתי בן 16 אז, תיכוניסט מבולבל שהרגיש שהמון אחריות נפלה על כתפיו.
כרקע לדברים אציין שאמא, שהייתה מחנכת במשך המון שנים, חינכה את ילדיה בצורה נוקשה ששואפת לפרפקציוניזם ולהצלחה ללא פשרות. עם אחי הבכור זה עבד והוא אדם מצליח כיום, ואתי גם כן. אני סטודנט למשפטים באוניברסיטה שתכף מסיים את לימודיו.
מצבה של אמא מידרדר מיום ליום עקב האירוע המוחי ואני מנסה כל הזמן לעודד אותה דרך ביצוע תרגילי ספורט, ניסיון לגשש ולדבר איתה על איך מרגישה והכל. יש לה תקופות עם עליה משמעותית בתפקוד, ואחרי זה מגיעה תקופה שבה היא נופלת המון, אסור להשאיר אותה ללא השגחה והיא מתנהגת בצורה ביזארית (היה יום שהגעתי ומצאתי אותה על הרצפה, לאחר שנפלה מכסא שעלתה עליו כדי לסדר דברים בארון) כל מקרה קיצוני כזה גורם לי לחרדות, לדיכאון ולהמון כעסים.
הגעתי למצב שאני מקלל אותה, מדבר בגנותה ומאשים אותה במצב הזה שהיא הגיעה אליו, ושהיא הביאה קללה על הבית.
אני נואש ואבוד עצות. אני לא יודע איך להיפטר מכל הרגשות השליליים האלה ולהיות עם קור רוח. קשה לי לשמור על אובייקטיביות וצלילות דעת, ואני מרגיש שנפערה תהום בחיים שלי. כל ההתרכזות של הבית היא באמא, ואני אף פעם לא נשמע ולא דואגים לשאול אותי על מה שעובר עליי ומה שקורה איתי.
אני פשוט מרגיש מרוסק ומתחנן פשוט לזה שאקבל יחס משפחתי ואהיה חלק ממסגרת מסוימת שתכיל אותי ותדאג לי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות