נקרעת בין חובת המשפחה לחובת הלב שלי, מה לעשות?

היי, שמי אלכס (בדוי) ואני בת 21.
אני בת להורים קשים ושמרנים. הם עלו לארץ לאחר שהתחתנו והביאו כבר שני ילדים (אחי ואחותי) ואני נולדתי כבר בארץ.
הם שמו אותי בחינוך דתי (הם עצמם לא דתיים).
כשסיימתי את התיכון החלטתי לחזור בשאלה. לא רציתי את המגבלות של הדת הרגשתי שאני נחנקת. הם לא קיבלו את זה יפה מכיוון שלדעתם הדת תדאג שאהיה שמורה עד החתונה.
הם תמיד משווים אותי לאחותי. דואגים להזכיר לי כמה אני מאכזבת וכמה אני לא היא. ואני עדיין אוהבת אותם ומעריכה אותם. האישור שלהם כל כך חשוב לי.
הם ביקשו ממני ללכת ללמוד ולעבוד מיד אחרי התיכון כשאני בכלל רציתי לשרת בצבא. גם את זה הם לא קיבלו ועשיתי את מה שהם ביקשו- אחרי שנת שירות אחת בלבד התחלתי ללמוד ולעבוד בצורה אינטנסיבית וקשה. אני מרגישה שנדחפתי לתוך מירוץ של אנשים גדולים ואין לי אפשרות לעצור עכשיו כי אני כבר באמצע וזה יהיה בזבוז של זמן, כסף, אנרגיה וכל כך הרבה דמעות שהזלתי.
אף פעם לא ישנתי אצל חברים ותמיד חזרתי הביתה בשעות סבירות כי אם לא הם היו מחכים לי ערים וצולבים אותי בשאלות כמו "איפה היית? מה עשית? מישהו נגע בך? שתית אלכוהול? עישנת?" ואני באמת לא יודעת כמה אני יכולה לסבול את זה עוד. אני אדם חכם שיודע לשמור על עצמו ויודע מה הערך שלו. והם לא מניחים לי.
אני מפחדת להתאהב. כשהייתי בת 19 התאהבתי בבחור שלא היה מהעדה שלנו. אבא שלי הפחיד אותי ואמר לי שעדיף לו להיות מת מאשר שאני אצא עם הבחור הזה (כאן זה כתוב בצורה רגועה אבל הסיטואציה עצמה היתה טראומטית)ונפרדתי ממנו. ומאז כל מערכת יחסים שלי היא חסויה ונגמרת מהר כי אני מפחדת.
לאחרונה הבנתי שאם אני לא אעשה שינוי אני אסבול ככה עוד הרבה זמן. אני עוזבת.
מצאתי דירה שאני יכולה לממן, קרובה ללימודים ולעבודה והכל זורם כאילו זה באמת הדבר הנכון לעשות. אבל כשסיפרתי לאימא שלי על ההחלטה לעזוב היא הגיבה באופן הכי נורא שיכול היה להיות. היא צעקה וצרחה, בחיים לא ראיתי אותה ככה חשבתי שאני אצטרך להזמין אמבולנס. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני לא אעשה את זה..לא יכולתי לסבול את המראה הזה.
אחרי היום הזה הבנתי שאם אני הולכת-אין לי לאן לחזור. הבנתי שאם אני רוצה באמת לצאת מהבית אני אצטרך בוקר אחד כשכולם ישנים לצאת ל"עבודה" ולא לחזור בערב.
אני במתח ולחץ כל הזמן, אין לי תיאבון ואני לא מצליחה להתרכז בלימודים כי היום הזה הולך ומתקרב. הלב שלהם ישבר ואני מפחדת. אני לא רוצה לנתק מהם את הקשר אני רוצה שהם יקבלו אותי..אני מפחדת שמשהו יקרה להם ואני אצטער על זה לנצח. אבל הרצון לחופש ולחיים אחרים בוער בי. אני לא רוצה להיות בבית עד החתונה ואני גם לא רוצה להתחתן בגיל כל כך צעיר. אני לא רוצה לחזור מבילוי עם חברים ב2 בלילה ולהצטער שיצאתי בכלל.
אני יודעת שהם אוהבים אותי ורוצים בשבילי את החיים שלא היו להם אבל הם מאמינים בדרך אחת נכונה בלבד. ואין דרך אחת נכונה, יש כמה דרכים והם לא מבינים את זה.
אחי אחותי לא תומכים בי גם ואני לבד בזה.
אני מרגישה שזה גדול עלי.