מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כבעיקר ילדה של אמא,אע״פ שבילדות כשהייתי ממש קטנה הייתי יותר בצד של אבא (:
אבל השנים חלפו והתבגרתי ועכשיו אני כבר לא כ״כ קטנה..
אני כבר בת 18
עכשיו בדיעבד כשאני ככה משחזרת את כל תקופת הבגרות שלי,אני רואה איך אמא שלי הייתה העוגן שלי.
אני רק כותבת עליה וכבר הדמעות מציפות..
אוף..
אני עכשיו בשירות לאומי,במקום רחוק מהבית ואין מצב שחולף לו יום ואני לא מתקשרת אל אמא שלי.גם אם אין סיבה מיוחדת,זה רק לשמוע את ״מאמוש מה שלומך?״ והכל בסדר.
היום גם התקשרתי,לפני חצי שעה ותוך כדי השיחה פתאום עלתה לי המחשבה המפחידה שזה לא יהיה תמיד ככה.
כלומר שיבוא אותו יום מפחיד שאמא שלי כבר לא תהיה ואני כזו דפוקה ומטומטמת כי אמא שלי יחסית צעירה ובריאה תודה לאל
וזה רק המוח שמשחק בי והלב
אני מדברת איתה ותוך כדי הדמעות זולגות לי וכמובן שהשתדלתי שהיא לא תקלוט
איך מתגברים על החרדה הזו?
כמו שדודו אהרון אומר ״לא יכול לעזוב אותך לרגע,אמא יקרה״
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות