אני סובל כבר כמה שנים! מהר מאוד זה עבר להשפלות ולפעמים גם איומים ואלימות כלפיי

אני לא בא להתבכיין או משהו ואפילו אני כותב כאן בלי לייפות את המציאות ובלי רצון לרחמים אלא רק רצון לפריקה ולעזרה דחופה.
אני רושם את מה שעל ליבי כרגע בלי יותר מדי מחשבה וזה למה האנונימיות שבאתר יכולה לעזור לי.
אז אתחיל, אני בן 21 אחרי צבא,
הכל התחיל בחרם שעברתי בילדות בכיתה ה' שפתאום ביום אחד כל החברים שהיו לך פשוט לא מדברים איתך, ומהר מאוד זה עבר להשפלות ולפעמים גם איומים ואלימות כלפיי. ואז לאחר שנתיים כיתה ז' ומרוב החיפוש הנואש הזה שיהיו לי חברים התחלתי להסתובב עם האנשים הלא נכונים בתקופה לא נכונה בחיים שלי ופה הכל הסתבך,
התנהגות עבריינית שלא עוזבת אותי מצפונית, עבר פלילי והכי נורא התעללות מצד האנשים ה"רעים" האלה (כי בכל זאת היינו ילדים) כמו: השפלות לא פוסקות על כל צעד,מילה,החלטה,בדיחה עד כדי ביטול עצמי כי כן גם אני הייתי ילד ואולי לא קיבלתי את העצות הנכונות מאמא כי היא אם חד הורית ופרנסה את הבית ביום עד הלילה והלכה לישון שזה גם מנע ממנה להתייחס אלי בילדות ושכחתי את האבא המאיים עם בעיית העצבים שגוררת לאלימות שמכאן תבינו לבד למה הם התגרשו.
אגיד עוד כמה מילים על ההתעללות, נותנים תחושה שהם חברים תוך כדי שאתה אוכל מהם מכות והשפלות ואני תמים רק רוצה חברים!
מפה לשם דבר גרר דבר ופשוט הסתגרתי בחדר עד הגיוס ונשרתי מבית הספר בכיתה י'.
תוך כדי ההסתגרות, ברחתי מהמציאות בעיקר בשימוש סמים (קנאביס) ומחשב,
סוג שלא כלאתי את עצמי, בלי חברים, בלי משפחה, וכמעט בלי אוכל.
לאחר ותוך כדי הצבא חוויתי דיכאון עצום והדבר הוביל לזה שגרמתי לעצמי לנכות בשביל להשתחרר.
לאחר השחרור כחצי שנה בערך של הסתגרות הגיע ניסיון ההתאבדות, אשפוז בבית חולים לחולי נפש והכי חשוב אבחון של הפרעה בי פולרית (מאניה דיפרסיה), חוץ מזה אל תשכחו שאני סובל מדימוי עצמי נמוך שגובל בפרנויה והבנה שאני כישלון.
כרגע מטופל תרופתית כבר כחצי שנה ועדיין חווה דיכאון לכמה ימים ומצב רוח טוב לכמה ימים.
המצב מבלבל, כואב ומייאש במיוחד שאתה יודע שזאת פאקינג מחלה לכל החיים.

דרך אגב..
כבר כשנה מטופל בפסיכותרפיה + פיסיכאטר ועדיין נשארו צלקות מהעבר, פצעים מההווה, עם חשש מהעתיד.
אז לקראת סיום, לא מצליח בשום עבודה אז מקבל קצבה, לא מצליח לי בחברה ובזוגיות אז בודד ובקיצור נולדתי לסבול.
אין שום סיכוי שאנסה להתאבד שוב, הטראומה שלי הייתה מספיק גדולה והניסיון היה סוג של צעקה לעזרה כי ניסיתי להתאשפז כמה פעמים לפני ניסיון ההתאבדות וכל פעם אמרו לי שיש לי מלא פוטנציאל ועדיף שלא אתאשפז.

לא יודע במה להאחז, מה אני אוהב או איך לחזור להנות מדברים כמו פעם.
אני יודע שרשמתי מלא והרבה לא יקראו רק מכמות המלל אבל האמת שזה עזר לי לכתוב הכל ולבכות תוך כדי.
ואחרי כל זה הדבר היחיד שאני מאחל לכם זה שתצליחו לאמץ ( כי אני לא מצליח ) את דפוס החשיבה הזה של הכל לטובה וגם אם לא טוב יהיה טוב, אחרי ירידה באה עלייה, אתם שווים הרבה יותר ממה שאתם חושבים, ושימו ז** על כל מי שמנסה לבקר אותכם או להוריד אותכם.
הייתי יכול להמשיך לכתוב ולהגיע לכמות של ספר אבל נראה לי שמספיק חח,
תודה מראש וחג שמח.