מרגישה זלזול מצד המשפחה שלי וזה שובר אותי. מה לעשות?

תמיד היה לי קשר קרוב עם המשפחה שלי. גדלתי בבית פתוח שאין בו סודות וכולם מספרים הכל לכולם וזה משהו שאני מעריצה במשפחה שלי ובגלל זה תמיד היינו קרובים. גם עכשיו אני מאוד קשורה למשפחה שלי אבל בזמן האחרון אני מרגישה פחות פתוחה איתם בגלל זלזול בלתי פוסק מהצד שלהם.
התגייסתי בינואר 18 והשתחררתי על נפשי לפני חודש בגלל היסטוריה של דיכאון וחרדות שרק החמירו בזמן הצבא. לפני השחרור עברתי שלושה תפקידים בגלל שהורים שלי ממש לא תמכו בשחרור והמשיכו לדבר עם המפקדים שלי על לנסות כמה שאפשר להשאיר אותי בצבא, אבל בסופו של דבר הצלחתי להשתחרר ואני מרגישה את הזלזול מהצד שלהם מאז השחרור במיוחד.

אני עדיין לא עובדת. אני מחפשת עבודה והלכתי לכמה ראיונות אבל לא התקבלתי לשום עבודה והמשפחה שלי לא מפסיקה לצעוק עליי ולהשפיל אותי על זה. כמעט כל יום יש שיחות שלמות על כמה שאני מפונקת ואיך אני מצפה למצוא בן זוג אם אני אפילו לא יכולה לשטוף כלים, לנקות את החדר שלי או לבשל כמו שצריך, אבל שאני מציעה לעזור להם עם כל מיני דברים הם אומרים שהם מעדיפים פשוט לסיים עם הכל ו״אין להם כוח ללמד אותי את מה שהייתי אמורה לדעת מזמן״ כאילו הם מצפים שאני אלמד בשלוף לעשות את כל מה שהם מצפים שאני אעשה.
אני כל הזמן מדברת על לאמץ חתול ברגע שיהיה לי בית משלי והמשפחה ישר צוחקת עליי שאני אפילו לא חסםיק אחראית לעצמי וברגע שיהיה לי בית משלי הוא יהרס כי אני לא יודעת לעשות שום דבר בעצמי והחתול בכלל ימות כי אני לא אחראית.

כל הזמן יש שיחות על כמה שאני עצלנית, לא אחראית ומפונקת בבית שלי. לא היה מפריע לי כלכך אם זה היה רק ביני לבין הורים שלי ואחים שלי אבל השיחות האלו מתנהלות גם עם המשפחה המורחבת. כמעט כל ארוחה משפחתית בין אם היא מצומצמת או עם כל המשפחה המורחבת מגיעה באיזהשהו שלב לשיחה שלמה על כמה שאני לא בסדר, בעיקר בזמן האחרון.

בזמן האחרון גם אחים שלי ובני דודים שלי הגיעו למסקנה שאני מעצבנת וילדותית ולא בוגרת לגילי. שאני שואלת אותם למה הכוונה הם אומרים שאני מאוד חסרת טאקט ומדברת על דברים לא קשורים לשום דבר. הם אמרו את זה מול כל המשפחה המורחבת וזה ממש השפיל אותי אבל התחלתי לקחת את זה לתשומת ליבי ואני מנסה לתקן את הכל אבל עכשיו גם אם אני מדברת על משהו שקשור לנושא השיחה שכולם מדברים עליו, כולם מפסיקים אותי באמצע ולא נותנים לי לדבר.
באמת שכל פעם שאני עם המשפחה שלי יש שתי אופציות: או שהדיבור היחיד הוא שיש להם משהו נגדי והם צועקים אותו מול כולם, או שאני לא קיימת מבחינתם.

ציינתי בהתחלה שאני מאוד פתוחה עם המשפחה שלי אז כמובן שדיברתי עם כולם. אבא שלי אומר לי להתמודד כי אלו החיים, אימא שלי צועקת עליי שאני לא בוגרת ומגזימה סתם ואחים שלי מתנצלים אבל ממשיכים לעשות את כל מה שביקשתי מהם להפסיק לעשות. אני באמת לא יודעת מה לעשות כבר, אני כל פעם מתאפקת לא לבכות לידם או לברוח לאיזהשהו חדר להיות לבד בזמן שכל המשפחה ביחד בשביל לא לצאת לא מנומסת אבל נמאס לי ואני שבורה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני נואשת לעזרה.