איך להפסיק להיות נואשת?

אז היי לכם. האמת שאני לא יודעת למה בחרתי שוב לשאול שאלה באתר הזה אבל אני כבר כאן אז זה בטוח אומר משהו.
אני מניחה שזאת תהיה יותר פריקה מאשר שאלה או התייעצות אבל אני אשמח לקבל עצות אם יש למישהו..
אני אתחיל עם העובדה שאף פעם לא הייתי פופולרית בקרב בנים. ז"א שאם יש בנות שפשוט מתחברות לבנים או יותר קל להן איתם מבחינות מסוימות, לי זה לא כזה קל. ועד לא מזמן, זה לא כל כך הפריע לי, אבל עכשיו אני אומרת שהלוואי שהייתי אחת מהבנות האלה שהולך להן כמעט עם כל בן, שהן סוג של מגנט. אפילו אם היה לי קראש, תמיד הייתי שומרת עליו בסוד כי ידעתי בתוך תוכי שלא יקרה כלום.
יש לי 2 חברות שהן כמוני, גם להן לא כל כך הולך עם בנים, וגם איתן לא כל כך מתחילים. המעגל החברתי שלי די מצומצם כי אני בן אדם מאוד פרטי, אני לא אוהבת שהרבה אנשים יודעים עליי ולהיות במרכז העניינים כמו שאומרים, אבל זה כן משפיע ברבדים אחרים בחיים שלי כמו למשל הפן החברתי. אני לא אכנס לזה יותר מידי כי כן יש לי כמה בעיות בפן החברתי שאני מקווה שישתפרו עם הזמן (חרדה חברתית שאני חושבת על דרכים לטפל בה כשאני אשתחרר מהצבא עוד כמה חודשים) אבל זה העניין בכלליות.
אני לא חושבת שהייתי מאוהבת במישהו אי פעם בחיים שלי, אבל אני כן זוכרת 2 בנים שרציתי אותם כל כך. הראשון היה כשהייתי בכיתה י"א, הוא היה אחד "מהליצנים" של הכיתה שלי ואני מודה שבהתחלה לא שמתי עליו. ידעתי מי הוא בערך מכיתה ח' והוא תמיד היה על גבול הנחמד ומתי שהוא עבר לכיתה שהייתי בה הוא כל הזמן היה מחמיא לי. אומר לי שאני חכמה וכל מיני כאלה כי הייתי מקבלת ציונים גבוהים. אולי להרבה מהבחורות שיקראו את זה יראה קצת מוזר לרצות מישהו בגלל שהוא חושב את חכמה אבל הוא היה זורק לי כל מיני הערות שבסוף גרמו לי לרצות אותו. גם חברות שלי שמו לב לזה והן כל הזמן היו אומרות לי שהוא מחבב אותי. שורה תחתונה, אין לי שמץ של מושג אם זה נכון או לא כי אף פעם לא טרחתי לברר.
אבל הבחור השני... הייתי נותנת את הכל בשביל להיות שלו. אין משהו שלא הייתי עושה בשבילו. אני יודעת שאני נשמעת נואשת ברמות, אבל אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי במיוחד לידו. עם כמה שקשה לי בצבא ועם כמה שאני אומרת לעצמי שהלוואי שלא הייתי מתגייסת, אני שמחה שהתגייסתי כי אם לא אז לא הייתי פוגשת אותו. אני שמחה שהעבירו אותי מפקדים כי זכיתי להכיר אותו. ושוב, אני יודעת כמה נואשת אני נשמעת ובגלל זה רשמתי את השאלה הזאת.
יש איתי כמה בנים במשרד שלי בצבא (אני משרתת ביומיות במרכז) והוא אחד מהם. עם כולם יש לי קשר ידידותי כזה שמתאפיין בעיקר בקצת צחוקים בינינו ואני משתדלת לעזור להם עם דברים שאני יכולה. אבל עם אותו בחור זה מרגיש לי לפחות קצת אחרת.
בשנה שעברה פגשתי איזה מישהו אחר שהתחיל בינינו איזה קטע. אותו אחד היה הנשיקה הראשונה שלי וגם הוא היה הגבר הראשון שהייתי איתו. מפה לשם, דברים לא הסתדרו בינינו רוב הזמן ולפעמים הייתי מגיעה קצת מצוברחת לבסיס, מה שהיה גורם לאותו בחור להתעניין והיינו מדברים על מערכות יחסים וזוגיות וכל מה שקשור לזה. בסוף נפרדתי מאותו אחד והתחלתי לפקוח את העיניים והבנתי שאני מחפשת משהו שנמצא לי מול העיניים.
אין לי כל כך הרבה דברים שאני מחפשת בגבר, העיקר שתהיה לו התנהגות גברית (הייתי אומרת את זה יותר בקטע שהוא יהיה הדומיננטי כי אני כן צריכה מישהו שיוביל אותי) ושיהיה גבר טוב. אני חושבת גם שאני נמשכת לגברים טובים.
ואותו אחד הוא באמת מעל ומעבר, לא רק מבחינת המראה, רואים שהוא בן אדם טוב, מצחיק וישר. אלה תכונות שאני ממש מעריכה באנשים בכללי ואני חושבת שגם בגלל זה אני נמשכת אליו ורוצה אותו.
הבעיה היא שרוב הסיכויים שהוא לא רוצה אותי, כי אני לא חושבת שאני מסוג הבנות שהוא נמשך אליהן (גם מבחינה חיצונית וגם מבחינת האופי) כי שוב, אין לי כל כך הרבה אינטרקציה עם בנים אז מן הסתם שזה ישפיע. מבחינה חיצונית אני חושבת שאני בסדר, כמובן שתמיד יש מה לשפר ואני תמיד משתדלת לקבל את עצמי קצת יותר טוב. מבחינת האופי.. אני לא כזאת מיוחדת, מתי שרואים אותי ישר חושבים עליי שאני סנובית כי אני לא מדברת ונפתחת כל כך בקלות. אחרי שאני קצת נפתחת ומדברת רוב האנשים חושבים שאני חמודה, לפעמים מצחיקה, יותר עוזרת (אולי יותר נכון להשתמש במילה פראיירית אפילו). אם יש משהו שטוב בצבא זה שהוא כן פיתח אותי קצת מבחינה חברתית כי הייתי יותר סגורה וביישנית מאיך שאני עכשיו אבל זה עדיין לא מספיק.
בכל מקרה אני מרגישה רגשות שלא חשבתי שאני יכולה להרגיש, באמת שלא רציתי אף פעם לנשק מישהו כמו שאני רוצה אותו וסתם דוגמה, אם נגיד יש אצלי מישהי במשרד שיוצאת מוקדם והיא מקפיצה אותו אז יוצא שאני מקנאה ואין לי מושג למה כי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה. או שלפעמים אני מחכה שהסופ"ש ייגמר רק בשביל לראות אותו, והדברים האלה משגעים אותי כי אני לא רוצה להרגיש ככה אבל אני באמת לא שולטת בזה. אנחנו כן צוחקים, הולכים מכות בצחוק והרגעים הקטנים איתו עושים לי את היום. אבל הוא כנראה לא מרגיש את אותו הדבר ואני לא יודעת איך לקבל את זה כמו שצריך ולהפסיק לחשוב עליו בצורה כזאת.
אני בן אדם חם, אולי אני לא מראה את זה מבחוץ אבל אני באמת נותנת מעצמי הרבה בשביל אנשים שאני אוהבת ויצא שעם הבחור האחרון שהייתי איתו בקשר דברים לא נגמרו טוב. ברמת הרגש, הרגשתי שהוא ניצל אותי בשביל דבר אחד ונתתי לו אז אני לא ממש יכולה להאשים מישהו והתגברתי על זה כבר אבל זה עדיין מעלה לי סימני שאלה שאולי אחרי הכל נועדתי להישאר לבד.
גם אימא שלי ואבא שלי התגרשו והיה איתם בלגן שלם ואם יש משהו שאני לא בחיים לא יתן שיקרה זה שהסיפור שלי יהיה כמו של ההורים שלי כי הילדות שלי הייתה גיהנום בגללם ולאף אחד לא מגיע לחוות ילדות כזאת.
בכל זאת תודה למי שקרא, סליחה אם זה היה ארוך.. רק רציתי לשאול אם יש למישהו טיפים איך להפסיק להיות כזאת תלותית ואפילו נואשת ולתת לדברים פשוט לזרום?