שלום, היחסים בין אמי אלי התדרדרו מגיל 9. תמיד היינו רבות ולא מסתדרות עד שאנחנו בשנים האחרונות לא מחליפות מילה אחת עם השניה רק בסיטואציות מסוימות.
הגענו למצב שאנחנו שונאות אחת את השניה, אני ממש לא אומרת שאין לי גם צד בדבר, בכל זאת אין בן אדם מושלם, אבל אני למדתי או יותר נכון ״התרגלתי״ לא להתרגש מדברים שיוצאים לה מהפה וזה לגמרי הדדי.
פעם נכנסו פסיכולוגים ויועצים משפחתיים לעניין (כשאבי עוד היה אופטימי לסיפור)
אז העצות של לתקן את הקשר בנינו ולדבר-מיותרות ופשוט לא יקרו מהסיבה המאוד פשוטה שאני לא מעוניינת ליחסים טובים איתה, אך המצב בתחתית התהום. ואני חושבת שלא משנה באיזה מצב אנחנו להגיד כאלו דברים זה חוצה גבול והיתר.
היה פיצוץ ביני לבינה וכרגיל שאני לא מתייחסת לכעס ולמרמור שלה כי היא ככה בטיבעה, היא איחלה לי למות ושהלוואי ויסתיימו חיי. וזה מה שערער אותי, אני לא יודעת להסביר למה אבל לפתע המילים שלה פשוט הכו בי בעוצמה שהיתה שווה לכל העלבונות שלה כל השנים.
היא מתחרטת על שהביאה אותי, אני כבר לא יכולה לחיות איתה, ופוחדת שתכה אותי
אשמח לעצותכם הרציניות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות