עד חודש
הייתי נשואה לגבר שהיינו ביחד סך הכל 8 שנים.
היה האהבה הגדולה של חיי, משהו שלא ניתן להסביר במילים. הרגשנו אחד את השני כאילו חלקנו גוף אחד.
וידעתי שהוא אוהב אותי ללא גבולות ולא משנה מה יהיה, הוא איתי עד הסוף.
אבל היו לנו הרבה בעיות בזוגיות, למרות אהבה כזו גדולה הייתה חוסר התאמה באופי. שונים לחלוטין וכל דבר גרם לפיצוץ.
בשלב כלשהו ככל שחלף הזמן והיחסים נשחקו בשגרה, הרגשתי שאני כבר לא חייה עם אותו אדם שאהבתי עד כלות נשמתי.
באותה תקופה הכרתי מישהו שהצליח לסחרר אותי ולהחזיר לי את החיוך לפנים.
ובשיא הפזיזות מוטטתי את כל מה שבנינו ועזבתי.
מייד כשעזבתי התחלתי קשר עם אותו הבחור.
כמובן שפגעתי בבן זוגי, ועל אף שלא ראיתי בזה בגידה, היום ברור לי למה הוא כן ראה.
בהתחלה הכל היה טוב והייתי שלמה עם עצמי. אבל מהר מאוד הוא התחיל להיות חסר, הגעגוע השתלט ולקח כל חלקה טובה בחיי.
הוא תוך חצי שנה מהפרידה התחתן ואשתו נכנסה להריון (לנו לא היו ילדים ככה שהקשר נותק סופית).
זה כל כך אבסורדי שאני פגעתי בו ככה ומרגישה כאילו הוא בגד בי, כאילו איך הוא הצליח כל כך מהר להקים משפחה עם מישהי אחרת אם הוא באמת אהב אותי כל כך כמו שהיה אומר לי.
אני כבר שנתיים אחריי, עדיין עם אותו בן הזוג, אוהבת אותו מאוד. אבל המשקע הזה לא משחרר, וכל כמה זמן מזכיר לי על קיומו. אני לא הצלחתי לשכוח לגמרי את מי שהיה בן זוגי 8 שנים ויש רגעים שאני פשוט בוכה ומסתגרת ומרגישה שבלעדיו אין לחיים שלי שום טעם.
הוא לא מוכן לשמוע ממני ומבחינתו אני מתה.
אולי אני סתם עושה רומנטיזציה לזכרונות שלי, לא יודעת.
אבל כל כך רע לי עם זה. עדיין מרגישה אותו, עדיין מתעוררת כל בוקר לצידו ונרדמת איתו (בראש).
האם מישהו עבר משהו דומה?
האם זה הגיוני להתאבל על פרידה במשך כל כך הרבה זמן?
ואיך להילחם בזה? הרי זה אבוד, אני והוא כבר לא נפגש לעולם, יש לו משפחה וגם אני נמצאת עם בן אדם שבאמת עושה לי טוב ומתאים לי באופי. אבל למה כל כך קשה לשחרר?!
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025