כן
שלום, אני בת 19 וחצי כמעט בת עשרים ואני בשנה שנייה של שירות לאומי. שנה שעברה הייתה מהממת ובאמת שנהנתי כמעט מכל רגע והרגשתי משמעותית. אז החלטתי להישאר באותו תקן לשנה שנייה מה שהיה בעייני מובן מאליו אבל הכל השתנה. רוב הבנות בדירה היו חדשות ולא הייתה אווירה טובה בדירה. או אולי אני צריכה לכתוב- לא הייתה אויירה כי פשוט מצאתי את עצמי לבד פעם אחר פעם. דיברתי על זה איתן והמצב השתפר בנות באמת נמצאות קצת. ועדיין זה חסר. בתקן מתחילת שנה בנות מתלוננות ואני חייבת להודות שזה השפיע עלי. ממש לקחתי את זה צעד קדימה. כשהיה לי פרוייקט שהיתי צריכה את עזרת הבנות בתקן הן עזרו עם אף מעוקם ואלף תלונות. אז פשוט בסוף זרמתי איתן ובטלתי את הפרוייקט. לכל שאר הבנות היו פרוייקטים השנה ולי אין. עכשיו הן "הכי קטן בשבילי" אבל כבר מאוחר מידי. יש עוד סיבות למה אני כבר עם טעם מר מחכה ליום שאחרי. יש לי עוד 4 חודשים. זה לא מועיל להישאר ככה בשום מקום. אבל אם אני אעזוב (ואני מדריכת טיולים בשירות) יקחו לי את התעודת מדריך ותהיה אי נעימות עם המקום. להישאר ולסבול? בחיי שלפעמים בא לי לבכות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025