היי אני בדרך כלל כותבת שאני ממש מרגישה מועקה בנפש, אני נערה שעברה אשפוז פסיכיאטרי מתמשך במשך שנתיים, כיום אני במסגרת אשפוז יום בית ספרית שנה שלישית.
משתקמת מהמקום שהייתי נמצאת בו מבחינה נפשית, בצער רב הדיכאון שלי והמצוקה המרובה שלי הפילה את אימא שלי לדיכאון ואנורקסיה.
היא סובלת מהפרעה כלשהי אני בכלל לא יודעת אם היא אובחנה בה, אבל היא יכולה להיות האדם הכי מכיל ומחבק ואחרי שנייה היא פשוט יכולה להיות הדבר הכי מטלטל ומרסק נפשית מכל בחינה.
תמיד הבן זוג שלי שואל אותי: "איך אני לא משתגעת מהעובדה שהיא מתנהלת רק איתי לאורך שנים על גבי שנים ותקופות על גבי תקופות שהיא פשוט האדם הכי חם ובשנייה האדם הכי קר.
היום אני יכולה להשיב לו שאני עצובה, ושאני כרגע דומעת, כי אני מבולבלת וכאובה מכך.
אולי זה מגיע לי שרק אני סובלת מהטלטלות האלו שמתרחשות אצלה.
לדוגמה הגעתי הבוקר לבקר אותם בהפתעה (את המשפחה) ולא ידעתי שכל אחד נמצא במקום אחר (מהאחיות שלי) רק ההורים היו בבית, בהתחלה היא חשבה שרק היא ואני הייתי בחתיכת נסיעה ארוכה והגעתי לעיר של המשפחה שלי, היא ישנה ולא רציתי להעיר אותה אבל הייתי חייבת שמישהו יפתח דלת.. והיא החליטה שהיא לא משאירה לי מפתח בטענה שהיא לא רוצה שאהיה לבד. הסברתי לה שאני כבר בוגרת (עוד חודש ואפילו פחות חוגגת 13) ולבד זה לא דבר נורא לפעמים, היא בחרה להתקיף אותי וממש להתעקש שאין לי כניסה לבית.
אחרי שהבינה שאבא שלי בבית אמרה שאני יכולה לעשות מה שבא לי, שהגעתי היא חיבקה וחייכה אליי, אולי זו לא הדוגמה הכי הכי טובה להדגיש לכם את השיגעון הזה שלה, אבל השיגעון קיים ורק אני סופגת אותו. יש פעמים שאני חזקה ויש פעמים שאני בוכה בשקט..
אני יודעת שאין לכם הרבה מה לעשות או להגיד, מה שבטוח.. היה נחמד לשתף בכאב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות