לא מדברת עם אמא שלי כבר 5 שנים ולא יודעת איך להשלים?

אני רק אפתח ואבהיר שאמא שלי היא אדם טוב , טוב מאוד , היא עשתה ועושה המון בשבילי ובשביל אחים שלי ,לביאה
טוב אז בקיצור בגיל ההתבגרות הייתי חרא של ילדה פשוט גועל נפש , מחפשת איך לריב ואיך להיכנס לתסבוכות -באמת שלא הייתי מאחלת ילדה שכמוני לאף אחד- ובאותה תקופה אמא שלי גם הייתה באיזשהו משבר (שבדיעבד אני מנסה להבין אם התכחשתי אליו או שפשוט הייתי עיוורת ולא שמתי לב)
אליה התייחסתי הכי מגעיל והיא תמיד הבליגה ודיברה בנעם עד שבכיתה י׳ היא הגיבה בצורה קיצונית הייתי בהלם מזה שהיא הגיבה ככה כי היא *תמיד הבליגה* וכעסתי (wtf.. ) ומאז הפסקתי לדבר איתה , ממש שום מילה לא עזר אחים שלי ולא סבים וסבתות ולא דודים כלום , זה בגדול
בסופו של דבר עברו השנים וזה פשוט נהפך להרגל , לפני 3 שנים התאפסתי על עצמי ואני מרגישה נורא על ההתנהגות שלי, באמת שהייתי כלבה
אני רוצה לחזור לדבר איתה אני רוצה שיהיה לנו קשר של אם ובת אני רואה אותה עם אחיות שלי ואחים שלי ואני חושבת ראבאק תראי מה עשית
היא כן מדברת אליי וכן מנסה שנדבר פה ושם אבל אני מרגישה כל כך מפגרת ,באמת , אני רוצה לענות ולהגיב אבל אני אף פעם לא עונה , רוצה לבקש סליחה אבל אני פשוט לא מצליחה , אני מרגישה שעבר יותר מידי זמן בשביל לתקן את זה (למרות שאני יודעת שאף פעם לא מאוחר אבל קל לדבר..) ואז נוצר מצב שאני מצטיירת כאיזה סנובית כפויית טובה שחיה על חשבונה אבל בפנים אני נקרעת (למרות שאני כן עוזרת בכלכלת הבית ובכללי סידור נקיון אוכל למרות שברור לי ולכולם - שזה לא שווה כלום )
אני לא מאמינה שיש אנשים במצב הדפוק שלי אבל אני באמת מחפשת דרך ׳להשלים׳ איתה ולהשים לזה סוף , אבל איך אני אמורה לעשות את זה ? באיזה דרך? מה להגיד? אני משתגעת מזה שאין לי אומץ (או שאולי זאת הגאווה?) פנים מול פנים זה פשוט מביך אותי ברמות (תחשבו שלא פניתי אליה5 שנים) ומכתב מרגיש לי כל כך מאולץ (אנחנו לא הסגנון הזה) דרך אחים שלי לא בא בחשבון כי הם פשוט ייתלהבו וייקחו את זה רחוק מידי ואני פשוט אמות מבושה ואסתגר וגם כן אני מאמינה שזה צריך לבוא ממני ולא משליחים .. (אני יודעת שזה מטומטם להיות מובכת מאמא שלי , אבל זה רק ממחיש לאיזה רמה של נתק הגענו)