אני בת 24, אני אדם מאוד דברן. אני אוהבת לספר על היום שלי, להתייעץ עם אנשים ולספר לפעמים קצת יותר מידי.
אמא שלי לעומת זאת אדם שלא מדבר הכי הרבה, היא עובדת עם לקוחות מול אנשים והעבודה שלה זה להשקיע אנרגיה באנשים ולתת שירות, מנהלת. זה מעייף ותפקיד חדש
בשנה שנתיים האחרונות היא כל הזמן חוסמת אותי, אני רוצה לספר לה מה עובר עליי או להתייעץ והיא תמיד מקדמת את מה שאני רוצה להגיד,״ נו, נו , נו הבנתי תמשיכי הלאה כבר ״ וזה הגיע למצב שאני רוצה לספר להורים שלי על הזדמנות להשקעה שגיליתי עליה פרטים נוספים והיא פשוט צעקה ואמרה, ״כבר אמרת לי, לא זה לא טוב אל , זהו!״
ואפילו לא סיפרתי את המידע הנוסף שביררתי, בכל מקרה רציתי להעלות את הנקודה ולהתייעץ ולספר והיא פשוט ״טרקה לי דלת בפנים״
היא גם כל הזמן אומרת לי שאני לא בוגרת והיא אפילו אמרה לי שאם היינו נפגשות לא היינו חברות כי היא לא מתחברת לאנשים כמוני בניגוד לאחותי.
בכל מקרה, זה פשוט מעצבן אותי וגורם לי להרגיש דחויה!
אני יודעת שאני לא אדם קל, אני ווכחנית ואני קולנית לעיתים ואני לא תמצותית. אבל אני מאוד מנסה לעבוד על עצמי באופן קבוע, מעבר לזה מרגיש לי שבבית אני יכולה להיות מי שאני, למה אני צריכה לחשוש.
אני מבינה שהיא עייפה ועובדת קשה אבל יש דרך לדבר, ויש צורת התנהלות, בכל זאת היא אמא היא לקחה על עצמה להיות אחת. וזה פשוט מרגיש שהספיק לה ממני.
היא לא לוקחת אותי ברצינות, ומזלזלת וזה פשוט מרגיש בריוני.
מעבר לזה שיש לי אח קטן שבעיניי ההורים שלי לא מחנכים אותו נכון, הם מוותרים לו הרבה, במטלות הבית, בהתמחות מול בית הספר, כל הזמן מוותרים לו (הילד הקטן) ואני כל הזמן מתערבת ואומרת להם לעמוד על שלהם וגם לו ואני מנסה לחנך אותו אבל הם לא תמיד נותנים לי גב, בעיקר אבא שלי.
ואמא שלי וגם הוא תמיד חושבים שאני נגדו וכשאני מנסה לאמר משהו וללמד אותו הם מחממים אחד את השני עליי.
בקיצור הרבה עצבים והרבה קושי.
עתידה למאת מהבית באוקטובר ללימודים אבל עדיין, עצוב ולא חשבתי שבחיים אגיע למצב כזה. כי ממש הסתדרתי איתם לפחות מספיק כדי לא לחשוב על זה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות