שלום רב אני בן 26 בן להורים גרושים תמיד בבית הייתה תצחושה של התמסכנות . במהלך השנים תמיד הייתי עוזר מבלי להתלונן התחתנתי ויצאתי לדרך חדשה עם הזמן להתלות עלי ולהתמסכן ... אבל אף פעם לא התענינה בי ... לא בשלומי ולא בחיים שלי ..כי אם זה קרה זה רק מנימוס ולא מהתענינות כי תמיד שרציתי לספר לה ... הייתה עוצרת אתי .. פעם אחת הייתי מאושפז עקב זיהום ובאותו תקופה לא דיברנו ..היא ידעה שהייתי מאושפז .. ולא התקשרה לשאול בשלומי אפילו ... אני כמו מטומטם בסוף התקשרתי ... כנראה שהיה קשה לי ולא רציתי להאמין שזה לא מעניין אותה ..לסבר את האוזן עד היום היא לא באמת התענינה עד הסוף לדעת מה היה ..הרבה פעמים שאני הייתי מתקשר היא היתה עונה לי רק על מה שאני שואל לשומה מבלי שום התעיניות מצידה .. והיא היתה עושה לי רגשות אשם אם הייתי משאיר אותה לבד בחג.. אציין שיש לי עוד אחות אבל תמיד אני הייתי הבכור מרגיש מתומתם שאין לי אמא אכפתית ויותר מפריע לי שאני לא מוחק אותה זה עושה לי לא טוב ההרגשה הזו ויותר מזה אני ממש מקנה בחברים שלי לראות את הדאגה של אמא שלהם ..היום החלתתי להפסיק לדבר איתה .. איך אתם רואים את זה מהכיון שלכם סליחה על החפירה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות