היי לכולם:)
חבר שלי ואני ביחד כבר 4 שנים מגיל צעיר (גיל 17) מאז התיכון ראיתי שהמשפחה שלו מאוד שונה משלי, ההורים שלו היו נוסעים הרבה ומשאירים אותו לבד בבית שבוע שלם ולפעמיים שבועיים בגלל עבודה ודברים אחרים.. אני מצד שני, באה מבית מאוד גדול וחם שכולם ביחד וטוב ככה.. מגיל 17 הוא דיי חי לבד ועכשיו בגיל 21 הוא כבר שנתיים בדירה משלו ללא שותפים. הבעיה היא מאז התיכון אני מוצאת את עצמי בהמון ריבים קטנים איתו על זה שאני לא מגיעה אליו מספיק או שאני מעדיפה לעשות דברים אחרים מאשר לבוא אליו... יש לציין שאני עובדת וסטודנטית ושומרת על האחים הקטנים שלי.. ועם כל זה עדיין מוצאת איך לבוא אליו כמה ימים בשבוע ולישון פעם בשבוע/ פעמיים איכשהו.. הוא לא עובד וכבר לא לומד ואיכשהו יוצא שהוא מבטל עליי תוכניות יותר משאני עליו (הוא כבר לא ישן אצלי שנה+, מגיע פעם ב לראות את האחים שלי ואותי והולך בערב אחרי שהבטיח שישן אצלי) מעצבן אותי הצורה שבא זה יוצא.. הוא אומר לי שהוא בודד וקשה לו מאוד ושאני לא מבינה עד כמה אני חשובה לו בחיים אבל מצד שני הוא לא מגיע אליי כמעט בכלל ומצפה שאני אבוא אליו.. אמרתי לו שאולי עניין הבדידות זה מחוסר השגרה והצורך בכללי לחברים ושכדי לנסות להכיר אנשים גם כי אני לא אוכל להיות פיזית איתו 24/7.. הוא נאטם ולא רוצה לדבר על העניין עם גופים שיכולים לעזור לו (הצעתי אפילו פסיכולוג כי לא נראה לי בסדר שאדם כל כך צעיר ירגיש כל כך בודד ולבד..) אבל מרגיש שההתעקשות זה עליי ועליי בלבד.. כבר לא יודעת איך להיכנס לו לשיחה על זה ואני לחוצה קצת שהוא ירצה שנגור ביחד (הוא כבר העלה את הנושא) ואני עצמי לא מרגישה מוכנה לגור מחוץ לבית שלי... בקיצור אשמח לעצה או מה אתם חושבים שאפשר לעשות בנוגע לעניין.. תודה!
נ.ב. אני כן חייבת לציין שהוא חבר מאוד תומך ומכיל ואוהב.. זה רק הנושא הזה שמאוד מקשה עליי ועולה כבר מתחילת הקשר שלנו
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות