לטריפ ההרסני שלי יש שם: נשואה פלוס תינוק - עזרה?

מסתבר שהחלק הכי מעניין בטריפ הוא הטריפ עצמו, לא הנוסע ובטח שלא היעד. וזה הולך להיות מעט ארוך, But hopefully worth the wait.

אני בן 31, רווק, נראה יופי-יופי ומשתכר יפה מאוד. לאחרונה יצרתי קשר עם מישהי באפליקציית היכרויות, למרות שהתמונה שלה הייתה עמומה משהו. לאחר שהיא נענתה ובתום שיחה די מרעננת וקצרה, היא שלחה לי כמה תמונות. והיא בדיוק הטעם שלי במין הנשי. תמירה ויפה, דקת גזרה, עיניים ע-נ-ק-י-ו-ת, מקועקעת בטוב-טעם עם חיוך שרק נחזה להיות תמים.

היא שאלה אם אני משתמש בטלגרם. התחלתי לחשוד, "טלגרם זה רק לסמים", אמרתי לה. "האנונימיות שלי קריטית עבורי", השיבה. בטלגרם היא כבר שלחה, "היי. יש לי פצצה להטיל. מוכן?". ואני בבדיחות הדעת משיב, "שוט. נסי אותי".
"אני נשואה פלוס אחד".

כמעט מעדתי מההלם ושאלתי, "בת כמה את?". היא השיבה שהיא בת 28, ועם אותו בן הזוג כבר 7 שנים, לפני שנתיים נישאו ולפני חצי שנה נולד לה בנה בכורה. הרגשתי רע, מאוד. ומסוקרן, יותר. מסכת השקרים הופעלה, "ממילא לעולם לא תיפגש איתה" ו-"תמיד קיים הסיכוי שהיא מתחזה. אולי היא בכלל גבר בעל כרס גדולה ופרוותית עם בעיות לא פתורות. חיים אתגר עושה את הקריירה שלו עם החומר האנושי הזה".
השיחות איתה היו קולחות ותמיד נגררות עד השעות הקטנות של הלילה. חיבור, אינטלקטואלי אחר, מיוחד. חיבור רגשי חזק ואם אשתמש במונחי ניו-אייג' לעוסים משנות ה-90, אוסיף גם – חיבור רוחני.

היה ניתן לשוחח איתה על כל דבר, גם על הפיל שבחדר. הפיל שעוד רגע דורס אותי. אבל אנומליה תמיד הקסימה, כמעט כישפה, אותי.מצד אחד, האישה מלאה ברגש. מצד שני, יש לה וואחד יכולות לנתק רגשות אם היא חוזרת לישון איתו אחרי שהיא משוחחת איתי.

במהלך השיחות התחוור שאני השלישי שלה. כלומר, האדם השלישי שהיא משוחחת איתו במהלך נישואיה. עם אחד מהם, לפני משהו כמו שש שנים עם אדם אחר וניהלה איתו מערכת יחסים רומנטית בת חודשיים שכללה החלפה הדדית של נוזלי גוף. הסיפור הזה נגמר על רקע העובדה שהבחור לא ידע שהיא בזוגיות והיא לא נראה לי סיפרה לו מעולם.

שאלתי אותה אם הקטע שלה הוא לשוחח עם גברים אחרים לשם הריגוש, ואז – אם יש פוטנציאל פגישה – היא עוברת מן המחשבה אל המעשה. היא השיבה שכן. הקשיתי, "את בעצם אומרת שאת יכולה להיפגש עם מישהו, לזרום איתו על התשוקות מבלי שהוא יודע מה הזהות האמיתית שלך, ואז את פשוט יכולה להיעלם לו?". היא השיבה בכנות. אמרה, "כן, זה הקונספט. אני חרדה מאוד לפרטיות שלי. כל מה שאני אומרת הוא אמת, אבל לא בוער שיהיה לך הוואטסאפ שלי או שם המשפחה שלי".

אמרתי לה, מותק. זה לא יעבוד איתי. תוכיחי לי שאין לך כרס פרוותית. ככה אמרתי לה. כי אני לא קולט את כל הבולשיט הזה שלה ושאני מוחק אותה מעצמי ויפה שעה קודם, כי אני סתם נשאב לטריפ הזה. היא נדחקה לפינה, חזק. לא ציפיתי לזה, היא שלחה לה לי את כל הפרטים האישיים שלה לרבות חשבון האינסטגרם ועוד.
היא לא גבר. לא שמן. לא שעיר. לא בכלל.

אז עשיתי את מה שאני יודע. אמרתי לה שאחרי חיים מלאים בדקדנס מוסרי ורגשי שכלל תקופת הוללות ארוכה ונטולת גבולות, אני מחפש אהבה. אני לא מחפש זיון זול, באיזה מוטל מעופש. לא רוצה את זה עבור עצמי.

אמרתי לה שהיא לעולם לא תוכל לתת לי את מה שאני רוצה. מה שאני צריך. שאני גם לא מתכוון לבקש את זה ממנה נוכח המחירים האישיים הכרוכים בדבר. אמרתי לה שאני רוצה הכול או לא כלום, והיא לא אמרה כלום וזה אמר הכול.

היא השיבה שהיא חשבה על זה. שזה עדיף. שהפעלתי לה את הרגש והיא בכלל מכונה משומנת. מתרגשת, מחייכת, קופצת ומנתקת. עוברת הלאה. שהיא לא רוצה להשתנות ולא מחפשת עצות. שהיא הבינה מזמן שהשיממון הרוחני של חיי הנישואין לא מתאים לה. שהיא בוחרת בלייף-סטייל המפוצל הזה. שהיא טיפוס מרצה, אבל היא מבינה שהיא לא לעולם לא תצליח לרצות אותי.

"מגיע לבעלי שאנאף עם מישהו שהוא פחות ממני", ככה היא אמרה. "ואתה, הפלירט והפתיינות שלך בשיח שלנו מדליקות לי את כל הנורות האדומות". רציתי לכתוב לה שאני לא מבין איך אני מדליק איזו שהיא נורה אדומה, אבל שבפועל – אין ערך לשיחה הזו. זה רק להאריך את חייו של הגוסס באופן מלאכותי. איחלתי לעלמה בהצלחה וחסמתי אותה מכל פלטפורמת תקשורת אפשרית. לפני כן ביקשתי שלא תנסה לחזור דרך דלתות אחוריות (במאמר מוסגר יוער כי יש לי קטע ישן עם עוצמות שלא באמת הצלחתי להיגמל ממנו עד הסוף, ואני בקבוצת סיכון לחוויות קיצוניות ולכן אני בכלל לא בטוח שהנס הזה יקרה שוב).

היא תהתה איך אני קר רוח כל-כך. גם על השאלה הזו לא מצאתי טעם לענות. "נשיקות, תודה גם את, יופי, שלום". עכשיו תנשום, עוד. תנשום שלא תיחנק ואז תיראה מופתע שהיא שלחה לך "היי" בערך 10 שעות לאחר מכן. וכוחי לא עמד לי והמשכתי לשוחח איתך בתחושה חריפה של החמצה, אך עם פרפרים בבטן. הרכבת יצאה והפלירט כבר היה עמוק בתוך התנועה. כמה שבועות, והיא כותבת לי, "מותק. אני מתאהבת בך כל יום קצת". ואני, מתייסר.

מתייסר עד אימה.

מתייסר ואומר לה שאני לא רוצה לחלום, כי זה לא יתגשם. ואם זה יתגשם, זה יגמר. ואם לא יגמר, אז יתנפץ לי בין הידיים. ואם לא בידיים, אז ישר בתוך הלב.
והיא במתק שפתיים, "תהנה. תתמסר. אל תחשוב. תהיה בהווה. בלה בלה".

חבר'ה, מה אומר לכם, היא הזמינה לנו חדר במלון לפני שבוע. באותו היום הייתי בטוח שאני הולך להתעלף מהבהלה, וכך גם היא הרגישה. נפגשנו ועשינו בדיוק את מה שאמרתי לעצמי לפני כמה שבועות שאני לא אעשה. אבל בדיוק.

סיפרה לי סיפור חיים די הזוי שכלל שימוש תכוף בסמים קשים וגמילה בגיל 18, וזוגיות ארוכה בגיל תיכון עם אדם שהתמודד עם התמכרות לסמים, חתכים על הידיים ועבר פלילי עשיר של פריצות. סיפרה לי שבאותה התקופה האמורה, נהגה לעבוד כקלפנית באירועי פוקר לא חוקיים וגם, שלאחר ששוכנעה על ידי בן זוגה לשעבר לשכב עם מישהו שהיא לא מכירה מטעמו תמורת אלפים שישמו למימון סמים, היא נאנסה על ידי אותו "מכר".

בכיתי הרבה באותו הלילה. והרגשתי קרוב אליה יותר, למרות שהיא נוטה שלא להתרגש ולהחניק כל שיח על מקומות פגיעים כאילו היו שריפות קטנות. מכל מקום, אני לא יודע איך לעצור את הטריפ הזה. אני מאוהב עד כאב ומתייסר במחשבות על בעלה והילד הקטן. הצצתי לבעלה לא מזמן ברשתות החברתיות, הוא נראה מקסים. בטח אין לו מושג מכלום, וזה שובר אותי עוד יותר. אבל כשאני רק חושב על לחתוך ממנה, אני נתקף כאב שחונק את הגרון ומוביל אותי לסף דמעות, שלא יוצאות.

אני לא מפנטז – שום אפשרות כאן אינה טובה. לדרוש ממני להתמסר אליי ולעזוב את המשפחה הטרייה שלה, זה משהו קיצוני גם בקנה המידה הסובלני שלי. מצד שני, נניח והיא הייתה מוכנה – ברור שהיא תעשה את אותו הדבר לי, או לכל הפחות, תמיד אחשוד שהיא תעשה זאת לי. למה אני צריך את זה? אני לא. יופי, ענית לעצמך יפה מאוד.

מבינים את האבסורד? יש בי קול שאומר שהיא מאוהבת בלהתאהב. שהיא לא באמת נגמלה, היא פשוט החליפה התמכרות אחת באחרת. שלפרקים העולם שלה הופך לכ"כ משמים, עד שהיא מוכרחת למלא את הריקנות הזו במעט ריגוש. כמו קוק, סתם עוד סטלת אגו-טריפ קצרה יקרה שמתפוגגת כלעומת שבאה. שהבור הזה לעולם ישאר כמעט מלא, או כמעט ריק. ולא משנה מה היא תיצוק פנימה, הוא יתכלה. יעלם.
מותק את צריכה קודם לאהוב את עצמך, אני אומר לעצמי בראש. אבל היא בכלל אומרת לי שהיא אוהבת אותי. אוהב אותי ומספרת על הפנטזיות הכמוסות שלה, חלק אחר חלק, כאילו היו פסיפס מורכב ויפה. הן כולן אלימות עד כאב, בכולן היא נשלטת או כנועה לחלוטין וכולן כוללות ממד של השפלה וכוחניות (אני סאקר של זה).

ואני, נמשך לחרא הזה כמו עש הלילה שנמשך לנורה הלוהטת הסגולה שעוד רגע תפחם אותו. עוד מעט הוא יתלטף עם מקור האור, והצליל שלו נצלה יהדהד בחלל ויזכיר לי מה קורה לאלו המסתנוורים בקלות. עוד מעט אני.

היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי, ואני לא יודע שזה לא הגיוני. אבל ההיגיון אינו כאן. המעשן יודע שהסיגריה מפחמת לו את הריאות. שהוא משועבד לתאוות הכלכליות של חברות הטבק. הוא מעשן. ואני, אני הטייס ששט בתוך ורטיגו. כל השעונים מורים שאני בדרך אל האדמה, אך עד שלא אשמע את הבום, אמשיך להאמין בנסיקה. יד אחת הודפת ויד שנייה מקרבת. יד אחת לא בונה ויד אחרת לא הורסת.

אני לא יודע למה אני רץ בכלל לספר לזרים באינטרנט על החוויה הזו. אולי כי עוד קיימת בי פנטזיה זעירה, ששם לא טוב לה, שהיא תיפרד ממנו כך או כך. שהיא תרצה אותי ואיתי ושאם תבחר לקבל טיפול שילמד אותה איך לאהוב את עצמה במקום להתאהב באחרים, היא תוכל גם לאהוב אחרים. ואת עצמה.

אולי, אני צריך ללכת לאותו הטיפול.

יצא לי כמעט אופטימי.

תודה לכל מי שהקדיש את הזמן לקרוא, ובכלל.