בהריון ובדיכאון - לא רוצה לפגוע בעובר. מה עושים?

היי אסקפיפל.
אני בהריון בחודש רביעי. על פניו החיים שלי טובים ומדהימים ובאמת שאין לי על מה להתלונן, ברוך ה'.

אבל מבחינה נפשית לצערי, אני לא הכי בריאה.
עברתי כמה אירועים טראומטיים ששינו לי את החיים והפכו אותי מאדם אופטימי, חייכן וסלחן לאדם פסימי, סגור וחשדן.

במהלך השנים ניסיתי לגשת לכל מיני סוגים שונים של טיפול (מלבד כדורים שזה מעולם לא בא בחשבון אצלי כל עוד אני שפויה) ובסופו של דבר התייאשתי מהר וחתכתי באמצע עוד לפני שהספקתי לעשות תהליך אמיתי כלשהו.

עד היום למדתי לחיות עם זה. הגעתי למסקנה שלא חשוב כמה מחשבות אובדניות אני נושאת איתי, אני הרי לא אתאבד, וזה מה שחשוב. וכל השאר, בגדר מחשבות.
חייתי עם השדים שלי וניסיתי לשמור אותם עמוק אצלי ולא להראות אותם כלפי חוץ, אפילו שמדי פעם זה התפרץ בצורות שונות של חרדה, בכי ועצבים.

היום שאני בהריון אני מרגישה אחרת לגבי העניין. יש לי אחריות על חיים שהם כבר לא רק שלי. העובר שגדל אצלי בגוף הרי מרגיש כל התכווצות שרירים, כל דופק מואץ, כל חרדה קטנה שזורמת לי בגוף. קראתי הרבה בין הקשר לדיכאון וחרדה בהריון לבין לידה מוקדמת ונכון לעכשיו זהו הפחד הגדול ביותר שלי.

בחיים לא הרגשתי אהבה כזו כמו שאני מרגישה לעובר שלי.
אני אוהבת אותו בכל ליבי, וכבר חושבת על איזו מן אמא אני רוצה להיות בשבילו. איזה חינוך ארצה להעניק לו, ואוי שלא אדבר על כמות האהבה שיש לי לתת לו. כל האהבה שהרגשתי שאני לא קיבלתי בחיים, שירגיש פי 2 ממה שלי היה חסר!

אבל אני מרגישה מוגבלת. אני מרגישה כמו אדם שהחלום הכי גדול שלו זה לרוץ כשהבן שלו על הכתפיים שלו - אבל הוא נכה על כסא גלגלים.
וככה זה מרגיש רק שהמגבלה פה היא לא פיזית אבל היא מגבילה אותי מלראות את הדברים קורים אני מאוד חרדה מדיכאון של אחרי לידה, עם כל ההורמונים. במהלך ההריון הדיכאון רק התגבר אצלי, אפילו שניסיתי לשכנע את עצמי שזו התקופה הכי טובה בחיים שלי לא הצלחתי באמת להגיע למצב שאני מרגישה את זה מבפנים.

מבחינת הסביבה שלי, בעלי ללא ספק סובל.
אנחנו כבר בקושי מתקשרים ואני לפעמים נפגעת ממנו שהוא לא שואל ומתעניין במה עובר עליי וכבר נמאס לי לבוא אליו ולבכות לו כמו ילדה קטנה, אני לא רוצה שהוא יהיה הפסיכולוג שלי! מצד שני, אני מצפה ממנו להתעניין בי ובשלומי הנפשי ולא רק "האם קר לך" או "האם את רעבה", אלה דברים שאני יכולה לדאוג לעצמי ואמרתי לו את זה!

אני מרגישה רע עם הסבל שהוא עובר ולא פעם יצא לי לשאול אותו למה התחתן איתי בכלל והאם מרגיש שעשה טעות. כמובן שהוא אומר שלא, אבל אני מרגישה נורא.
אנחנו לא שוכבים כי עד עכשיו עם ההריון גם לא היה לי חשק מיני אבל גם עכשיו כשקצת מתחיל לחזור לי אני מרגישה שאני מגעילה אותו ושהוא לא נמשך אליי בגלל כל הפרצופים והכתף הקרה שהוא מקבל ממני כל היום.

אני אוהבת אותו בכל לבי, אבל אני לא מצליחה להראות לו את זה.
אני מנסה אבל אני מרגישה כל כך קשה וקרה מבפנים שזה פשוט לא יוצא כלפי חוץ.

ללכת לטיפול נפשי לא בא בחשבון כרגע, לא מבחינה כלכלית וגם לא מוכנה לקחת סיכון ולהחשף לאדם שכל היום נחשף לאנשים עם המצב של הקורונה, ולשבת איתו שעה בחדר, לא מעניין אם זה עם מסכות ואם החדר מאוורר. לא אקח את הסיכון כשאני בהריון.

אני לא יודעת מה לעשות. אני רק רוצה להיות בריאה בשביל הילד שלי ובשביל בעלי ולהיות המשפחה הקטנה והמאושרת שתמיד חלמתי עליה. אני כועסת על עצמי שנתתי ככה לכמה אנשים להרוס לי את החיים ולא נלחמתי חזק יותר אבל זה כנראה המחיר הנורא של הכחשה ושלא מתמודדים עם דברים בזמן שהם קורים. אני טובעת, בבקשה תעזרו לי :(