איך מתמודדים עם אב מתעלל?

*ראיתי את ההודעה האדומה הקטנה, אין לי הצהרות אובדניות ואני ממש לא מתכוון להתאבד*

שלום לכולכם. בפוסט הזה אני מחפש בעיקר לפרוק, אך ארשום גם שאלה שבה אשמח לשמוע את דעתכם.

אני בן 18. יש לי אחות אחת בת 22, שנינו גרים בבית של ההורים. כמו שכנראה הבנתם מהכותרת, הילדות שלנו לא הייתה הילדות שהרוב יכנו "נורמלית".

אספר לכם בכללי על הילדות שלי. גדלתי עם אבא מתעלל (לא אלכוהוליסט או משהו בסגנון). הוא תמיד דאג להשפיל אותי, אם זה פיזית על ידי מכות (למרות שזה נעלם בשנים האחרונות), ואם זה מילולית על ידי קללות ("טמבל", "מפגר", "חמור"), ביקורות מעליבות ("אתה אפס ובגלל זה לא מצליח לך בכלום" על כל דבר שלא הולך לי, ובדגש על הבגרויות). הכי כאב כשהוא אמר לי שהוא מתבייש בי. יופי, אבא. בדיוק ככה. הבנאדם שאמור להיות הכי תומך, אוהב וקרוב בעולם, אומר לי שהוא מתבייש בי. זאת הגישה!

ההתעללות האחרונה ביותר הייתה ממש היום בבוקר. אתחיל מזה שאני מתגייס בסוף החודש לשירות קרבי. התפטרתי מהעבודה לפני חודש וסיימתי ללמוד לפני חודשיים.
היום בבוקר ישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה. פתאום משום מקום, אבא שלי קפץ והתחיל לצעוק עליי שאני בטטה ושמן (אני אכן סובל מעודף משקל, שניסיתי ללא הצלחה להיפטר ממנו במשך שנים על ידי דיאטנית, חדר כושר ואפילו עצמאית, אבל הוא חי בסרט שזאת משימה כלכך פשוטה), ושאני הולך לסבול שם מאוד (לא שחשבתי שזה יהיה פיקניק, כן? אני יודע בדיוק לקראת מה אני הולך). הכי מגניב היה כשהוא הראה את ה"אמון" שיש לו בי, כשהוא אמר שאני הולך לבכות לו כל יום על כמה שאני סובל שם, אלך לכלא ואפילו ידיחו אותי מהיחידה שלי.

אבל אתם יודעים מה היה מצחיק בזה? שלא היה אכפת לי. לא נכנסתי לדיכאון וחשבתי יותר מידי על מה שהוא אמר (לא אכחיש שבעבר היו מחשבות אובדניות ורצון להתאבד בגללו, מה שלא התממש מעולם, אפילו לא לניסיון התאבדות). מההתחלה הייתה לי מוטיבציה גבוהה להגיע לצבא, לעשות את המיטב ולהיות חייל טוב ואפילו לצאת לקצונה. מה שאבא שלי אמר רק הגביר את המוטיבציה ונתן לי יותר חשק להצליח ולהגיע גבוה, רק כדי שבסופו של דבר אוכל לבוא אליו ולצחוק לו בפרצוף, להוכיח לו שהוא סתם אידיוט שחושב שהוא יותר טוב מכולם ובגלל זה הוא נהנה לרדת על אחרים במקום לנסות ולתמוך קצת מידי פעם.

אז תודה לך, אבא. תודה שהיית אבא מחורבן כל השנים האלה, פשוט אפס מאופס, זה מה שאתה. באמת תודה לך. אבל אל תדאג. בדיוק עוד שבועיים ו-6 ימים מהיום אני אהיה בצבא. אני אראה אותך רק פעם בחודש, לשמחתי הרבה. תוכל לצחוק עליי בשאר הזמן עד שתקבל כאפה לפנים כשאסיים מסלול לוחם ולא אבכה לך אפילו פעם אחת, כמו שחשבת עד כה. רק תזכור את זה. תזכור כמה הייתה אבא מחורבן, כשאעזוב את הביתה ואנתק איתך את הקשר. אתה תתהה למה. ואז אתה תזכר במה שעשית לי במשך כל השנים וכשתהיה זקן וחלש ולא אטרח אפילו לבקר או לשאול לשלומך, אתה תתחרט ואתה תצטער ואתה תבכה על כך שלא ידעת לתת לי יחס קצת יותר טוב.

בנוסף יש לי עוד שאלה אחת. מה שהכי מפחיד אותי במערכות יחסים עתידיות (עדיין לא הייתה לי חברה מעולם), זה שבסופו של דבר אולי החברה בטח תרצה לפגוש את ההורים. איך אתם הייתם מתמודדים ומסבירים לה שניתקתי את הקשר איתם עקב מצב כזה רגיש?