בפעם המי יודע כמה זה קורה.
בשיא הטיפשות שלי אני משתף את ההורים שלי (לא יודע מה חשבתי בכלל) באיזה רעיון שעלה לי לראש שאני מחכה לקראתו בקיץ ומספיק להם רבע שעה בשביל שאני אתחרפן מזה שחשבתי על לספר להם את זה בכלל. עצבים, תסכול, ייאוש ומה לא.
כל פעם שאני משתף אותם במשהו שאני רוצה לעשות, כמו התנדבות, או איזו שאיפה שיש לי שקשה לראות את התמורה שאני אקבל ממנה - הם דוחים את אותו רעיון על הסף, מנפנפים אותי, מקטינים אותי ועל הדרך מנסים להוריד אותי מזה. לא אכפת להם מערכים כמו שלי אכפת. את כל הערכים וה"אני מאמין" שיש לי - את הכל למדתי לבד, בעצמי.
השתחררתי מהצבא, ישר עבדתי במשך שנה שלמה.
איך שהתפטרתי רציתי טיפה לחוות חוויות, לראות עולם, להתנדב, להכיר אנשים חדשים, להיחשף למקומות שעוד לא הכרתי, בעיקר לצבור חוויות רגע לפני שאני אתחיל לבנות לעצמי קריירה.
כל מה שמעניין אותם זה כסף. מבחינתם אם זה לא מכניס כסף זה בזבוז זמן.
הם רוצים שאני אהיה מוצלח כמוהם בשביל שהם יוכלו לנפנף בי לחברים המוצלחים שלהם. חיים בסרט.
כל מה שהם רוצים זה שאני ארשם ללימודים כבר ושאלמד את התחומים שהם רוצים שאלמד. כל השאר - לא מעניין אותם. רק כסף. שאני אהיה מסודר כמו שהם מסודרים.
קשה לי להסביר במילים כמה זה מכביד עליי,
הם לא מעריכים אותי, לא מבינים אותי, תמיד בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממני והאמת שאני בכלל לא יודע אם הם מכירים אותי.
אני לא יודע אם פשוט לוותר וללכת ללמוד כמה שיותר מהר בשביל למצוא עבודה ולהיות תלוי אך ורק בעצמי. אין יום שאני לא מפנטז על לנתק מהם קשר ופשוט להתחיל לחיות. אני לא מסתדר איתם לא משנה כמה קונקרטי ומעודן אני מדבר איתם.
מה לעשות? באמת, אני כבר לא מסוגל יותר. הם כמו 500 קילו על הגב שלי. זה בלתי אפשרי לתפקד ככה ביום יום. הם לא ישתנו. אין סיכוי. השלמתי עם זה שהם יהיו ככה לנצח. זה בלתי אפשרי לשנות אנשים בגיל 50+. הלוואי והיה לי את האומץ לקום וללכת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות