הבת שלי נפגעה ממני מאוד, מה לעשות כדי שיחזור לה האמון בי?

ני חייבת להגיד שאני ממש כועסת על עצמי וכואב לי על המילים הקשות שאמרתי לבת שלי. אני גם פוחדת מזה שיוצאים לי משפטים קשים ואני לא מסוגלת להיות יותר מאופקת.
בשנים האחרונות הבת שלי העלתה מאוד במשקל. היא בחורה גבוהה ומאוד יפה אבל עכשיו רואים את השומן יותר ויותר.
אמרתי לה שגם מבחינה בריאותית וגם מבחינה אסתטית זה פשוט לממש עבר את הגבול. סיפרתי לה שאמרו לי בעבודה כשראו אותה שאני לא בסדר שאני אמא שלה מאפשרת לה לאכול ולהגיע למצב כזה ולא עושה משהו בנידון.
בשלב מסוים בשיחה היא כבר לא ענתה ושתקה ואני בטוחה שמאוד נעלבה ממני. מאז היא אומרת לי משפטים קצרים, שאסיע אותה או אתן לה כסף. אבל היא ממש כבויה לידי, לא מחייכת, שותקת והיא טיפוס כל כך אופטימי ומצחיק שכואב לי הלב.
אני עצמי עברתי דיאטה והורדתי למעלה מ 15 ק"ג במהלך השנה האחרונה. זה קרה באיטיות אבל אני מצליחה ואמרתי לה שאני כ"כ מבינה אותה כי הייתי באותו מצב של אדם שמן או שמנמן שאוהב מתוקים ופחמימות בלי גבול. היא עוד יותר נעלבה ואמרה שזה מאוד מתנשא מצידי לומר שאני מבינה אותה.
אמרתי לה שנערים שיגידו שהם בסדר גמור עם נערות שמנות, לא הייתי סומכת על האמירות האלה, כי תכלס אנחנו יודעים שאדם שמן הוא לא המודל האסתטי ואני יודעת שלא צריך ואולי זה גם מסוכן להיות רזה מידי אבל בטח ובטח לא אכילה ללא מעצורים של שוקולדים, גלידות, עוגות באמצע הלילה, הזמנות אוכל מבחוץ וכול'.
אני חושבת שהאמירה הזו הייתה מאוד פוגעת עבורה. שנים נראה לי שלא ממש דאגה מבחינת המשקל כי היא מאוד יפה ועכשיו אני אומרת לה שהיופי שלה כבר לא יהווה לה יתרון.
אנשים מסביבי אומרים שהיה צריך לנער אותה ושלא אדאג שהיא כועסת עלי אבל כואב לי כל כך כי היינו מאוד קרובות והיא הולכת ומתנתקת ממני. ברקע כל הסיפור הזה הוא שאיבדתי בת ממחלה קשה לפני המון שנים. אני לא יודעת למה הפחד עולה בי כשאני רואה שהיא מאוכזבת ממני ברמות כאלה, לא בוטחת בי ולא מתקרבת אלי.
מה לעשות כדי להחזיר לה את האמון בי? איך לדבר איתה? האם לעזוב אותה בנושא הזה? אשמח לכל עיצה.