איך אני יכולה להתמודד עם העובדה שאין לי עם מי לדבר במשפחה?

שלום לכולם. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד. אני בדרך כלל בן אדם כזה שיודע איך לפתור את הבעיות שלו עם עצמו, או לפחות להדחיק ולשכוח. אבל אני כבר לא יכולה יותר... אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר, לא -באמת- לדבר.
הגעתי הביתה היום, חיכה לי אוכל על השולחן, מה שמאוד שימח אותי ועשה לי טוב על הלב, אמא שלי הייתה במצב רוח טוב ושתינו נתנו נשיקה בלחי והתיישבתי לאכול.
בזמן שהיא מתעסקת בעוד כמה דברים במטבח, היא שאלה אותי אם היה לי שבוע קשה, אמרתי לה שהוא מתחלק לחצי, החצי הראשון ממש קשה והחצי השני מדהים.
שתיקה. היא ממשיכה להתעסק בדברים אחרים. התחלתי להסביר את עצמי ולספר על איך התאכזבתי מעצמי בתחילת השבוע כי לא הצלחתי להעביר הרצאה בצבא כמו שתכננתי... שתיקה. אני מנסה להעביר לה את התחושות שלי באותו רגע כשיצאתי מהכיתה נסערת ובוכה וכאב לי כל כך. שתיקה. ״אבל אחר כך הגיעה הקבוצה שאני צריכה להדריך והם היו פשוט מדהימים, הם הזיזו לי משהו בלב, הם כל כך ריגשו אותי עד שכמעט בכיתי״. חוץ מ-״כן? איזה יופי״. לא שמעתי שום דבר ממנה.
וככה זה תמיד. אני מדריכת טיולים בצבא, יש לי תפקיד מדהים שאני מרגישה מסופקת ממנו, ואני חיה עם חברים נפלאים שם, שתמיד מתעניינים לשמוע איך עבר עליי השבוע, למה הוא היה כל כך מיוחד? מה גרם לי לחשוב ככה? למה אני חושבת שזה קרה?
ואת זה אני אף פעם לא שומעת מאמא שלי. אף פעם. היא שומעת, אבל לא באמת מקשיבה. היא אמא טובה, היא דואגת לי לאוכל ולבית ולמיטה, וכל האמהות הבסיסית היא קיימת. אבל אני מרגישה חסך רגשי כל כך עמוק לאורך כל השנים, שאני עצמי מפחדת להיות אדם שלא יכול לבטא רגשות.
יש לי אח גדול, שאין בינינו כמעט שיחות אף פעם. הוא לא יודע מה עבר עליי במשך 19 שנים, איך אני מרגישה לגבי העולם, לגבי עצמי, אין לו מושג לאיזו אישה נהפכתי או לא נהפכתי להיות. ואבא שלי, גר בחו״ל.. ככה שהתקשורת בינינו היא דלה, כמעט כמו זרים רגשית לחלוטין.
אני מרגישה לבד בבית הזה, מה שמחזיק אותי שפויה זה הרצון להתפתח לאדם טוב יותר, להתעניין, להחכים, לקרוא, ולשפר את עצמי עד לרגע שאני עצמי אהיה אמא ויהיו לי את הכלים להיות אמא טובה, שגם יודעת איך להקשיב ולעזור.
וכל כך נפגעתי ממנה היום, כשהדבר היחיד ששמעתי ממנה ״איזה יופי״ ומיד אחרי זה היא העבירה נושא לחשבון הפלאפון שהיא קיבלה החודש ושהם הציעו לה עסקה אחרת, זה פשוט פגע בי, עמוקות. הייתי רוצה שאחרי שבוע שאני לא בבית, היא לפחות תקדיש לי את העשרים דקות הקשבה, כי יש בי כל כך הרבה רגשות שעמוסים בי, ונמאס לי שאני צריכה להיות המקשיבה והיועצת של עצמי.
איך מתמודדים? איך? אני באמת מפחדת שהדברים האלה ישפיעו עליי עמוק יותר ויותר לאורך השנים...
תודה על הקריאה שלכם והקדשת הזמן.