בני המשפחה שלי משמיצים אותי וגורמים לי להרגיש שאני אפס, הם מתנהגים בצדק?

היי , אומנם אני לא מאופיין ביתר ביטחון עצמי אלא להפך אבל בדרך כלל היתרון (והחיסרון) אצלי בתחום הזה הוא שלסובבים לא הייתה אף פעם השפעה עליו.
זאת אומרת שביום שאני ארגיש יפה ומוצלח לא משנה מה יגידו לי המחשבה לא תשתנה , ולהפך קצת קשה להוציא אותי מדיכאונות כי לא משנה מה יגידו לי אני יהיה בשלי.
אז ככה , סיימתי צבא בגיל 21 והתחלתי ישר ללמוד , כל החברים שלי היו בחו"ל ועשו חיים ואני הייתי שקוע עמוק בבוץ . עברתי תקופה מאוד לא פשוטה.

התואר שלי נורא יקר ולכן הייתי נאלץ לעבוד כדי לממנו ועדיין כל המשכורת שלי הייתה הולכת לשם והייתי עדיין חי ברמת חיים של חייל .
זאת אומרת שהייתי מתחיל את היום ב7 ומסיים ב10 בלילה לתקופה של שנה , הדבר (ביחד עם כל המכלול) גרם לי להכנס לדיכאון קשה .
נפרדתי מחברה שלי שהיינו הרבה זמן ביחד כי לא רציתי להכביד עליה (וגם כי היא בדיוק השתחררה והיו לה חלומות על חו"ל אז לא רציתי שהיא תוותר בשבילי) .
בכל מקרה הגעתי למצב שלקחתי כדורים , הכדורים לא עשו לי טוב והחלטתי שהכל בראש ופשוט זה אני ששם לעצמי מקל בגלגלים , ועדיף לי לשנות אורח חיים כדי להנצל. זרקתי את הכדורים.

מאז התפטרתי מהעבודה , וויתרתי על האגו וביקשתי מהורים שלי לעזור לי קצת עם השכר לימוד , נרשמתי למכון כושר ובקיצור שיפרתי את אורח החיים שלי .

עכשיו הבעיה היא כזאת , התחלתי שנה שלישית (לחץ מטורף כולל סמינריון) אין לי זמן לנשום .
המשפחה שלי לוחצת עליי בטירוף לחזור לעבוד , זה מתבסס בעיקר בעקיצות של "כל הזמן אתה ישן " , "בטלן" וכו'.
מה שהם לא מבינים זה שאני לומד פשוט בלילה לפעמים עד 6 בבוקר כי הכי שקט לי.
וכן אפשר להגיד שזה לאט לאט חילחל , אני פתאום קם בבוקר בתחושה שאני אפס גמור משום שאני לא עובד.
מרגיש שאף אחד לא מתייחס אליי ברצינות .
אולי אני באמת חלש שנכנע לחיים נוחים ? אני לא יודע , זה נורמלי להיות עסוק מ7 בבוקר עד 10 בערב בלי לקבל על זה בכלל תמורה ישירה? זה מרגיש לי כאילו אני מוכר את עצמי.
יש לציין שבמשפחה שלי אנחנו 5 אחים (כולם גדולים ממני בפער משמעותי) ואף אחד לא עמד במצב שלי.
רק האחים הגדולים שבסביבות גיל 40 עשו תואר וגם אותו עשו בגיל מאוחר.
חשוב לציין שמרבית הלחץ מגיע דווקא מהאחים ולא מההורים (בעיקר מאחות בסביבות גיל 30 שגרה בבית ועובדת כל יום).
אני מרגיש שהם ממש גורמים לי להתרסק, ואני ממש מרגיש שונה מהבן אדם שהייתי הצבא והלימודים ממש הרסו לי את הביטחון (התחלתי ישר אחרי הצבא אז ככה שזה דיי מחובר מבחינתי) , גם ככה אני מרגיש חלש שאין לי שום עצמאות ואני גר בבית של ההורים בלי כסף לכלום.
אני חנוק כבר מכל הכיוונים.
מצד אחד אני מת לסיים עם זה ולברוח אל החופש . אני מאוד אוהב להיות לבד ולהיות תלוי רק בעצמי. גם גרתי לבד בגיל 18 וזה ממש הרגיש לי כאילו כל יום כזה היה מפתח אותי. היה לי יותר אנרגיות כזה.
מצד שני חשוב לי למצוא דרך לשפר את הקשר עם המשפחה שלי.
בגלל שאני קטן מהם בפער משמעותי תמיד נראה כאילו אף אחד לא מתייחס אליי ברצינות.
אני באמת עד כדי כך מפונק שזה מעורר דחייה כזאת?