אחרי 5 שנים הוא סיים את הקשר ואני הרוסה

היום אני בת 26, הכרתי אותו בגיל 20, הוא מבוגר ממני ב-8 שנים.
כשהכרתי אותו הוא היה פרוד מאישתו ועם ילד שרק נולד.
מהר מאוד התפתח בנינו קשר עמוק של אהבה גדולה, משיכה מדהימה וחברות ממש טובה. הרשתי שזה הגבר שאני רוצה לחיות איתו.
הקשר התקדם והוא לא התגרש. נכנסתי לקונפליקט עמוק שמצד אחד יש בנינו אהבה עצומה ומצד שני הוא לא עושה צעד כדי לקדם את הקשר בנינו.
זה יצר אצלי חששות וחוסר בטחון לגבי האהבה שלו.
הוא הסביר שזה בגלל הילד ושאיני יכולה להבין כי אני אמא זה משהו ריגשי. ובאמת לא הצלחתי להבין ולא מצאתי היגיון.

בגיל 21 החלטתי לפנות לטיפול, כדי לקבל כלים להתמודד עם המצב.ידעתי שיש בנינו יחסים טובים אבל חשבתי לעצמי שלפעמים כשאוהבים אז הראייה לא אובייקטיבית. ניהלתי איתו המון שיחות וגם ריבים בנושא.הוא הפציר בי לדבר איתו על הקשיים שלי, והיה מאוד סבלני וכנה. אני העלתי את זה פעמים רבות מידי, נהגתי באימפולסיביות וחוסר יציבות.
כך נוצרו לופים של ריבים,כמעט בכל ריב הוא סיים את הקשר ואני זו שהייתי מנסה לפייס ולחזור. לפני 3 שנים, נכנסתי לדיכאון ורציתי להפסיק להרגיש ולהתנתק..וממקום נואש, אנוכי ומכוער בגדתי בו במשך 3 חודשים.הסתרתי את זה ממנו. וזה התגלה אחרי כמה חודשים. נפרדנו לחצי שנה. עשיתי חשבון נפש עמוק עם עצמי, התחרטתי והרגשתי בכל מובן כחרא של בנאדם. התנצלתי פעמים רבות וניסיתי להגיע אליו כדי שנוכל לשקם את הקשר.
חזרנו, ניסיתי לבנות את האמון מחדש. היינו בקשר שנה ואז הוא נפרד ממני שוב לחצי שנה. חזרנו שוב לפני 3 חודשים.
השתנתי בשנתיים האחרונות. הבנתי שזו האהבה הגדולה שלי. שיניתי דברים מסויימים שהקשו עליו,התחייבתי, התמסרתי,ויתרתי על האגו ופשוט התסכלתי על הזוגיות בצורה קצת שונה,משהו מכיל התפתח אצלי, פחות מבקר ויותר בונה, לא מחפשת להאשים אותו אלא לחפש את האחריות שלי, משהו יותר הרמוני ופרטרני במובן עמוק יותר. אני מודה שלפעמים אני עושה טעויות, האימפולסיביות זה משהו שאני מנסה עוד לעבוד עליו ולפעמים אני לא בסדר אבל הרגשתי שהתקדמתי כמה צעדים. ניסיתי לבנות מקום דואג, שותף וחם. בחודש האחרון החלו הריבים שוב. לבגידה יש גרורות וזה שינה את הקשר. הוא נפגע ממני אנושות. אני רוצה ומתפנה למקום שלו, מודעת לכך שאני זו שצריכה לכפר ולבנות את האמון. ומצד שני לי יש חוסר ביטחון שאני סוחבת שנים שנראה עכשיו שאין לו את אותו מקום לאור הבגידה. ואני מבינה את המערך הזה. מצד אחד בא לי לומר גם אני באנדם עם צרכים ואני זקוקה לחיזוקים ומצד שני אחרי מה שעשיתי זה מרגיש שאין לי ממש זכות.
החודש הזה לא הצלחתי לבלום וזה יצא ורבנו. הוא נפרד ממני שלשום ואמר בכעס שאני "משוללת זכויות" אחרי מה שקרה. אני מרגישה שהוא לא מעריך את הדברים שאני כן עושה. לפעמים נראה לי שכל דבר שאני עושה הוא לא מספיק טוב. כשאנחנו רבים הוא מנסה להתנצח איתי ולהראות שהוא תמיד צודק, להוכיח ולבקר אותי (וזה היה מאז שהכרתי אותו) בעוד אני מנסה לנהל אותם בצורה אחרת. הוא לא מבין את ההתנהלות שלו בעבר שפגעה בי.
ניסיתי להוציא את האגו הוכחני הזה מהקשר. נסיתי להסביר לו שאנחנו באותה סירה והצרכים שלנו משותפים ואנחנו מחפשים את אותם דברים זה אצל זו גם אם הדרך בה אנחנו מבטאים אותה היא שונה. כי חשבתי שזה יצור אמפטיה שתגשר בין הפערים. אני חושבת שזה נשמע ככה שהקשר דפוק, אבל יש כאן אהבה והיו כאן יסודות טובים למערכת יחסים אחרת לא הייתי נשארת בה שנים..עכשיו הכל נראה מסובך. ואני אוהבת אותו. אמרנו שנדבר אחרי החג ברביעי, אני לא בטוחה אם להניח לזה ולהבין שזה נגמר או להמשיך לנסות ותהפייס ולעשות סדר ולהגיע להבנה.